איפה הסליחות פוגשות אותך?

איפה הסליחות פוגשות אותך?

יש מי שמחכה להן כל השנה, יש מי שמתאמץ לקום ולהגיע לבית הכנסת, ויש מי שמרגיש שזו עוד משימה שצריך לסיים ולחזור לישון. אבל לא באתי לערוך סקר. אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית: איפה הסליחות באמת פוגשות אותך?

אני מוכן רגע להתוודות ולשתף איפה הסליחות פוגשות אותי. יש בי לפעמים רגשות מעורבים. יש בי חלק שממש מתרגש ומתחבר, כוסף לנסוע לכותל, ממש מנגן את הניגונים. אבל אני חייב להודות: יש בי גם צד שלפעמים רוצה שזה יגמר. אני יודע היטב מה נכון, ומה הייתי רוצה להיות, אבל יש בי גם חלק שגורם לתפקוד שלי בפועל לא להיות מושלם, לא להצליח לכוון, להזכיר לי כמה אני קטן ולדאוג שיהיה על מה לומר סליחות...

אולי זו בעצם אחת השאלות הגדולות של ימי הסליחות: מה עושים עם אותו חלק בתוכנו שלא משתף פעולה? פרשת השבוע עונה על כך באופן מחודש ומפתיע: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ל' ד'). מובא בספרים ש"קְצֵה הַשָּׁמַיִם" מסמל את המקום הנידח והרחוק ביותר שאדם יכול להגיע אליו בחטאיו, ואף על פי כן: "מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ". ידו של הקב"ה תמיד פתוחה לקבל שבים, כמו שפירשו בספרי חסידות ("מי השילוח" ו"פרי צדיק") את הכתוב בתחילת הפרשה שלנו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", באיזה מצב שלא תהיו, עדיין אתם נִצָּבִים לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, ולכן גם כאן, "קְצֵה הַשָּׁמַיִם" מרמז על זה ממש, שלמרות כל הריחוק, אף על פי כן: "מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ" (כך הביא הרב בידרמן בעלון ר"ה תשפ"ו).

הקב"ה אינו מתייאש מאף יהודי! ואם הוא אינו מתייאש מאיתנו, גם לנו אסור להתייאש, לא מעצמנו ולא מהילדים שלנו! לפעמים הילד נראה כאילו התרחק עד "קְצֵה הַשָּׁמַיִם". אבל אם התורה מבטיחה ש"מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ", גם אנחנו כהורים וכמחנכים לא רשאים להרים ידיים. התפקיד שלנו הוא להמשיך להאמין בנקודה הטובה שבו, גם כשהיא עדיין נסתרת.

צריך להזכיר ולעורר את זה תמיד: כל יהודי הוא בפנימיותו טוב גמור ומשכן לנשמה האלוקית, ומטרת הווידוי היא לא לדכא ולהוריד ולספר עד כמה אני גרוע, אלא להיפך, להמחיש עד כמה החטא חיצוני לי. בעצם אמירת הווידוי זוכים לסלק את המחיצות, וחותרים ומתקרבים לבורא, לנקודה הטובה שקיימת וצרובה בי, ואם כן הווידוי הוא האמצעי דרכו מגלים שבעצם האני האמיתי הוא טוב יותר! לכן נוהגים לומר את הווידוי בניגון, ולא בקינה, כיון שהעוונות נהפכים לזכויות, וראוי לשיר על זה כעל זכויות (תפארת ישראל תענית פ"ד משנה ח').

אולי זו ההכנה האמיתית לסליחות. לא להתכחש לחלקים השונים שבי, אלא להביא גם אותם, כי גם אחרי כל הנפילות, אבא שבשמים עדיין מאמין בנו. ואם הוא מאמין בנו, נוכל גם אנחנו להאמין בעצמנו, וגם בילדים שלנו.