שיניים לא מיישרים עם פטיש. גם בחינוך זה לא עובד

לפני כמה שנים, הלכנו עם הבת שלנו לאורתודנט לצורך יישור השיניים שלה. הרופא בדק, עשה כמה צילומים, ובסוף חזר עם גזר הדין: כמה חודשים מרחיבי לסת, כמה חודשים רסן, שנה אחת קוביות, ובסוף גומיות ומקבעים לעוד כמה חודשים. כל הסיפור יעלה לנו רק 20,000 שקל. הרופא סיים לדבר, וכולנו נכנסו למצב של דיכאון קל, כל אחד מסיבה אחרת.

את הבת שלי הטריד במיוחד העניין של הרסן. היא שאלה את הרופא: "אולי יש דרך ליישר את השיניים בלי זה? קח פטיש, בוא נגמור עם זה...". אבל הרופא לא זרם: "אני מצטער, שיניים לא מיישרים עם פטיש. כדי ליישר, צריך כלים אחרים, כלים שלוקחים יותר זמן ויותר סבלנות. זה לא נעים, זה לא נוח, אבל בסוף זה ישתלם... אין פה קיצורי דרך, ואין דרך אחרת...". בזמן שהוא דיבר, ניסיתי להתגבר על תחושת הדכדוך שאפפה אותי מאז ששמעתי את המחיר, וניסיתי לזכור את המשפט הזה. ידעתי שעוד אשתמש בו כמשל לעניין חינוך. גם בחינוך אי אפשר לעבוד עם פטישים. "אל תכה בסלע, דבר אליו". גם בחינוך צריך תהליך, וזה מחייב הרבה סבלנות, עקביות והתמדה, אבל בסוף אין קיצורי דרך, ואין דרך אחרת...

אחר כך חשבתי שיש עוד כמה לקחים שאפשר ללמוד מהפלטה בשיניים:

1. לא לקחת אישית את השיניים העקומות. די ברור שלא יעזור לפתוח ועדת חקירה ממי בדיוק הגֶנִים, אילו טעויות היו בעבר. כל זה לא רלוונטי. אנחנו עם הפנים קדימה, מה צריך לעשות כדי לתקן. גם בחינוך, התדר של חיפוש אשמים לא מועיל ולא מקדם. ההתעסקות בטעויות שנעשו לא יקדמו אותנו. תפקידנו להיות חלק מתהליך התיקון, דרך הכרת סט הכלים המתאים למצב.

2. כל ילד צריך "יישור" אחר, קצב אחר, רגישות אחרת, ולחצים וחוזקות שונים. אם ננסה להשוות לילדים אחרים, זה רק יזיק. וזה ממש ככה גם בחינוך. לכל ילד יש רגישויות, אתגרים וחוזקות מסוגים שונים, אין מה להשוות, "העתק-הדבק" לא עובד, כי ההשוואות לילדים אחרים רק מזיקות.

3. שיתוף פעולה הוא מפתח להצלחה. כדי להצליח, צריך כאן שיתוף פעולה של הילד, כמו לשמור על ניקיון והיגיינת הפה, לשים גומיות וכו'. בלי זה, יש נזקים וסיכונים רבים. גם בחינוך זה ככה: אם הילד מרגיש שותף, והוא מגויס להצלחה, יש סיכוי, ולכן תפקידנו לרתום בחכמה את הילדים להצלחה דרך משמעות, חיבור, שייכות וקשר טוב.

4. אף על פי שפינקנו את הבת בפלטה יקרה, שאר האחים לא קינאו ולא רצו גם הם פלטה. הם הבינו שזה מה שהיא צריכה כרגע, וזה לא אומר שהם מקופחים, זה לא גורע מהם. יש תקציב מיוחד לצרכים רפואיים. גם בחינוך זה ככה. אם ילד מתמודד, ועובדים איתו עם "עבותות של אהבה", על פי הדרכת גדולי ישראל שצריך לקרב, אז צריך לתווך את זה נכון לשאר האחים, כדי שהם לא ירגישו ש"חוטא נשכר", או "רשע וטוב לו", אלא שלאמא ואבא יש חשבונות כלליים רחבים.

יהי רצון שנזכה תמיד לחיוך ישר, מתוך סבלנות ואהבה!