לאהוב את הבריות זה לא מובן מאליו. אבל זה הכרחי

עצת הזהב לחינוך ולהשפעה כתובה במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לקרב נשמות אל תורה ומצוות זהו דבר עצום לאין שיעור, המעניק לאדם חיי משמעות בעולם הזה, וזכויות נצח לעולם הבא. אבל כדי להצליח במשימה הזו, התנאי הראשון והבסיסי ביותר הוא קודם כל אהבה עמוקה ואמיתית. קודם כל "אוהב את הבריות", כי זה התנאי להמשך: "ומקרבן לתורה". זה התנאי ההכרחי בקירוב רחוקים. זה תנאי הכרחי גם בקירוב קרובים, ואפילו בחינוך.

אהבה היא כוח חזק מאוד, עד כדי כך ששלמה המלך כתב: "עזה כמוות אהבה". זו אינה מליצה, ואין כאן לשון גוזמה. אומר לנו שלמה המלך שהאהבה היא כוח חזק כל כך, שרק המוות, שהוא כנראה הכוח הכי חזק כאן בעולם הזה, יכול להיות דימוי מדויק עבורה!

ההבנה הזו מקבלת גיבוי גם מעולמות הרפואה והמדע המודרני, המכירים בכוחו העצום של הרגש על הגוף. מבחינה נוירולוגית וביולוגית, אנו רואים שסביבה משפחתית וחברתית עוטפת באהבה מעודדת התחדשות רקמות, ומאפשרת לנוירו-טרנסמיטורים במוח לייצר קשרים עצביים חדשים המקדמים ריפוי. פרופ' דין אורניש, רופא מפורסם וחוקר נכבד, מתאר זאת בספרו כך: "כל דבר שמחזק רגשות של אהבה – מהווה ריפוי, כל דבר שמחזק בדידות, פירוד, אובדן, עוינות, כעס, ציניות, דכאון, ניכור ורגשות דומים – מוביל לסבל, מחלות, ומוות בטרם עת".

באופן דומה פועלת גם "תרופת הפלסבו": עצם האמונה של האדם והציפייה הפנימית שלו לטובה, מסוגלות לחולל שינויים פיזיולוגיים אמיתיים ולשפר את התוצאות הקליניות ומדדי הבריאות (מובא בספר "אתם הפלסבו" של ג'ו דיספנזה).

יש לי חידוש. לאהוב את הבריות זה לא מובן מאליו. במיוחד כשהם הילדים שלנו, שאז הכל יותר טעון, ויש להם גישה ישירה לבטן הרכה ולנקודות הרגישות שלנו... לפעמים האהבה הזו מחייבת תחזוקה, הרבה עבודה פנימית, במיוחד כאשר הם מאתגרים, מאכזבים או מייאשים.

אבל תפקידנו לא להיכנע למצב, ולא להיות פסיביים ולכבות שריפות, אלא ליזום ולייצר קשר רגשי חם, וזה מתחיל בעבודה פנימית, להעיר ולעורר את האהבה, עד שתחפץ, כי זה מה שמאפשר את הבנייה של הקומות הבאות שנבנות על האהבה, בקשר של בטחון, אמון והשפעה.

לפעמים, כדי להצליח באמת לשדר אהבה במצבים כאלו, צריך להעמיד את עצמנו בנעליים של הילד, כאילו אני הילד עכשיו. לנסות לראות את העולם דרך המשקפיים שלו. רק ככה אפשר באמת לומר את המשפטים הנכונים, ולהצליח לרכוש אמון ולעזור.

לא תמיד זה קל. צריך להבין שלפעמים יש טריגרים שהכניסו את הילדים למצב הישרדות, והתפקיד שלי עכשיו, כמבוגר אחראי, זה לעזור להם לצאת משם. ולכן צריך לנשום עמוק, לא לקחת אישי את ההתנהגות הנוכחית, ולהבין שרק דרך קשר מעצים, רגוע, מקבל ועקבי ניתן לבנות גשרים של השפעה על הילדים.

בעזרת ה' נזכה כולנו, שבזכות ההתבוננות, היצירתיות, תשומת הלב האישית וגם הרבה תפילות, נזכה לסייע לילדים שלנו להרגיש אהובים וחשובים. זה התנאי הבסיסי החשוב ביותר במלאכת החינוך.