איך אמליך עליי את ה' כשהמתבגר שלי לא קם בבוקר ללימודים?

כשמדברים על המלכת ה' בראש השנה, זה עשוי להישמע כמו טקס סמלי או מילים יפות שקוראים מתוך הכתוב. אבל בעומק, מדובר בתנועה פנימית של הלב, ובהסכמה נפשית להפסיק לשים את עצמנו במרכז. להעמיד את ה' כסמכות עליונה על חיינו וליצור עמו קשר קרוב. זהו תהליך תודעתי-קיומי עמוק. תהליך שמאפשר לנו לשחרר שליטה, ולומר בלב שלם "אבא, אני נשען וסומך עליך".

לפעמים האגו שלנו תופס את כל המקום, עד שגם כשאנחנו אומרים "ה' עוזר לי", הלב עוד מנסה להחזיק את המושכות לבד. ראש השנה מזמין אותנו לעבור מה"יש" הפרטי שלנו אל המקור. כשאדם מפנים שכל כוח, חכמה או יכולת שלו הם צינור בלבד, הוא כבר לא צריך להילחם ולהושיע את עצמו. הוויתור על השליטה הוא לא חולשה, אלא החירות הכי גדולה – לדעת שיש מי שמנהיג את העולם באהבה, ולהרגיש בכל נימי הנפש את ה"וידע כל פעול כי אתה פעלתו".

ההמלכה האמיתית מתרחשת דווקא במקומות שבהם אדם חווה הפרעה או פגיעה בחיי היומיום שלו – כשהילד שופך את המרק על השטיח הנקי, כשבן הזוג אומר מילה פוגעת, או כשהתוכנית שתכננתי בקפידה קורסת ברגע האחרון ולא יוצאת לפועל כפי שאני רוצה. ברגעים אלו התגובה הטבעית של האדם היא כעס, עלבון, חרדה או ניסיון להילחם בנסיבות או באנשים שגרמו לו צער.

כדי שתמליכוני עליכם

בכל רגע נתון יש שפע גדול שממתין ומחכה לרדת אלינו. ה' רוצה להיטיב לנו, וחקק חוק בבריאה שאומר שהשפע העליון יורד מלמעלה רק אם יש התעוררות קטנה מלמטה, מצד האדם. תפקידנו להכין כלי שמוכן לשפע, כלי שנקי מאגו, ועשוי מענווה ומהכנעה למאורעות החיים.

תפקיד נוסף שניתן לנו הוא להיות הכוח המעורר את המשפיע העליון (הבורא), על ידי התפילה והצעקה אליו מתוך חוסר האונים והתלות המוחלטת בו. הפנייה אל ה' פותחת את צינורות השפע ומורידה חסדים לעולם, שהם חלק מתהליך ההמלכה.

לחיות מתוך ענווה – אין לי משלי כלום

כדי להמחיש את הדברים, ניקח לדוגמה אם בישראל שמתמודדת תקופה ארוכה עם אחד מבניה, אפרים בן השש עשרה, שלא קם בבוקר ולא יוצא ללימודיו. הוא ישן עד הצהריים, שקוע בענייניו, והיא עומדת חסרת אונים מול המציאות המתסכלת הזו.

היא כבר עשתה הכול: הלכה לסדנאות להורים, נרשמה לקורסים יקרים לתקשורת מקרבת, קראה ספרים על גיל ההתבגרות ושמעה אינספור הרצאות מחכימות על איך לגשת ללבו של הילד. היא גם השתדלה לעשות סגולות במשך ארבעים יום, קראה שעות בספר תהילים, נסעה לכותל ובכתה בתפילות חמות של אמא יהודייה.

בוקר אחד, עם כל הידע הרב שצברה, עמדה מצוידת במטבח, מתכננת תסריט מושלם - היא תיכנס אליו ברוך, תציע כוס שוקו חם, תפגין קבלה ללא תנאי, תחייך אליו ותגיד לו שהיא אוהבת אותו בדיוק כפי שהוא. היא צעדה לכיוון חדרו, אבל ברגע שפתחה את הדלת שמעה את קולו המריר: "די, את מפריעה לי לישון, תפסיקי לחפור לי כבר!". מיד נעלם מיד התסריט המתוכנן, ואת מקומו תפסו שוב העלבון הצורב על הזלזול שלו, גזל השעות והחשש מעתידו. "מה יהיה איתו?".

הזעם הנורא איים להציף את לבה הכואב. כל המילים היפות מהרצאות החינוך התאדו, ובמקומן בקע ממנה קול זר, צורם וזועף: "עד מתי?! אתה הורס לעצמך את החיים! תקום כבר!". הדלת נטרקה והיא נותרה בחוץ, מותשת וחסרת אונים, טובעת בתוך חושך של מידות רעות – כעס, שליטה, חרדה וייאוש. היא חשה תקועה בגלות פנימית עמוקה. ידעה בדיוק איך צריך להתנהג, אבל הלב שלה היה אבן. כך, שבועות וחודשים, הרגישה אבודה. יודעת – ולא מצליחה ליישם. משהו בתוכה מאן להשיב אל לבה את הדברים שכבר ידעה.

חלפו כך עוד כמה חודשים מתסכלים, עד שנחשפה לשיעורים עמוקים ששבו את לבה השבור. בכל בוקר, כשאפרים עדיין במיטתו, הדהדו בה המילים: "יש רק את ה', תצעקי אליו מתוך האין שלך". אט-אט הפסיקה להיות ההורה המושלם, הפסיקה לנסות לפתור את הדברים בכוחות עצמה, הפסיקה לנסות לשלוט, לתקן. הרגישה קטנה ואבודה, והחלה ליצור קשר קרוב עם ה'. פיה נפתח בפשטות, בלי מילים גבוהות, והזעקה יצאה ממעמקי לבה: "ה', אני לא מצליחה. הילד הזה הוא שלך, והלב הקשה הזה שלי מיועד לך. אין לי כוח מצד עצמי, פשוט תהיה איתי כאן, אני לא יכולה יותר, רק אתה יכול".

לפתע החלה להרגיש נוכחות פנימית שקטה. חשה את בורא עולם מתגלה בתוך לבה. הרגישה שהחרדה הנוראית מפנה מקום לרחמים פשוטים. כבר לא ראתה את אפרים ככישלון ההורות שלה, ולא כמורד, אלא כנשמה מחפשת, תקועה בגלות משלה ומסתתרת מתחת לשמיכה. הכעס נמס. הרוך שניסתה להפיק מעצמה בכוח, נבע פתאום מעצמו כמתנה אלוקית.

בוקר אחד צעדה לחדרו, לא כדי לחנך, לא כדי לגעור או להציל, גם לא כדי להרגיע את החרדות של עצמה. פתחה את הדלת בשקט. החדר היה חשוך ומחניק. היא לא פתחה את התריסים כדי לאוורר, פשוט ניגשה למיטה, התיישבה על הקצה והניחה יד רכה ואוהבת על כתפו. אפרים התכווץ מיד, מחכה לצעקות, להטפות, לשאלות המוכרות, אבל היא לא אמרה מילה. רק נשמה איתו בחדר החשוך, אוהבת אותו מבלי לדרוש ממנו להשתנות. האור שהאיר בתוכה עבר דרך ידה הישר אליו. אפרים הזיז את השמיכה מעל פניו, הציץ בה במבט חשדני, אבל פגש בעיניים נקיות מזעם, עיניים שרואות את נשמתו.

"אמא?", הוא לחש. אפרים נשמע לה פתאום כל כך קטן, שבור, כאילו היה זה קול של ילד אבוד שחיכה שמישהו ימצא אותו בחושך.

"אני כאן, אפי". היא ענתה לו ברכות שלא הייתה שלה, אלא של האור שנכנס ביניהם. "אני פשוט כאן".

הסיפור של האם הזו הוא הסיפור של כולנו. אנחנו מנסים הכול: משתדלים, קוראים, נוסעים, מתאמצים – ולעיתים נתקעים מול קיר. לא כי ההשתדלות לא טובה, אלא כי שכחנו מי באמת מנהל את העסק. ה' נכנס בדיוק במקום שהאדם מפסיק להיות "מבין" ו"יכול", ומסכים להיות כלי קיבול פשוט להארת ה' בקרבו.

כשאנו מבקשים "מלוך עלינו אתה ה' לבדך", הצעד הראשון הוא להוריד את הכתר מהראש שלנו, להרפות, להאמין ולדעת שהכול בידו יתברך, ורק מכוחו להושיע.

והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, מדריכת הורים ויועצת זוגית במחלקת חש"ן בהידברות.