מה הדרך שלנו להסיר את הקליפה מעל הלב של המתמודדים?

אחד הפסוקים המפורסמים בפרשה שלנו מדבר על ההשלכות המצערות של אכילת שרצים: "וְנִטְמֵתֶם בָּם". השרצים מטמטמים את הלב של האוכל, כלומר גורמים לו לאיזו גסות בנפש ביכולתה לקבל קדוּשה. זו קללה נוראה, ולכן מאד ראוי להיזהר מאכילת שרצים.

אבל חז"ל גילו נקודה של נחמה בטמטום הזה. בספר "מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 25) מובא מהזוהר (רעיא מהימנא, פנחס רכ"ב), שלמרות הקללה, יש פה גם נקודה אופטימית: הטמטום הזה שומר את האור שבתוך הלב, שלא יתקלקל, שלא ישחת. יש כאן קליפה שהיא שומרת לפרי, ובעזרת ה' עוד יבוא הזמן שאז יבקע הטמטום, והנקודה הפנימית שוב תחזור להאיר.

הנחת היסוד כאן היא שבמקור, כולנו טוב גמור. כולנו פותחים ככה את הבוקר, באמירת: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה". העבירות מטמטמות את הלב, וזה עצוב, אבל הטמטום הזה הוא גם לטובתנו. הטמטום הוא שכבה שמכסה. מצד אחד זה נתק, חומות של אבן שמסבבות את פנימיות הנשמה וגורמות לחוסר מוטיבציה של האדם להתחבר לקדושה, חוסר כוח להתמודד עם החיים, עם המערכות, עם עצמו. אבל מצד שני, יש בטמטום הזה גם מעלה, שהוא מגן על הנקודה הפנימית ומציל אותה בכך שהיא נשארת בטהרתה, חבויה, מחכה לחזור ולהאיר, ובעתיד עוד אפשר יהיה לחזור ולהתחבר אליה.

חז"ל נתנו כמה דימויים לכך, שכולם מדברים על משהו חיצוני חוצץ, ולא על פגיעה באיכות הפנימית. לא דימויים מעולם התפוחים הרקובים, ולא דימויים מעולם המקולקלים או העלים הנושרים. חלילה. לגמרי עולם אחר. לדוגמה, בגמרא (סנהדרין דף מ"ד) ממשילים אותם להדס שנמצא בין קוצים, ובכל זאת שמו נשאר "הדס". במדרש (שיר השירים ו', י"א) ממשילים אותם לאגוז, שגם אם נופל בטיט, אין תוכו נמאס. רואים איך העבירות הופכות להיות חוצץ שמגן על הפנימיות. אמנם יש בזה הרבה חסרונות זמניים וניתוק כואב, אך יש בזה גם הרבה נחמה, שהטוב נשאר מוגן, ועוד תבוא השעה, שהרי "אין לך אדם שאין לו שעה" (אבות ד', ג'), ועוד ניתן יהיה לשוב ולהיפטר מהערלה הזו.

הדרך שלנו לסייע בהסרת האבן, בהסרת הקליפות של הטמטום הזה, אינה לנסות להכות באבן. זה לא יעזור. הזוהר אומר שאפשר רק להמיס אותה: רק פיוס והרבה סבלנות יכולים להמיס את חומות האבן האלה. לכן הקשר הטוב עם ההורים כה חשוב כאן, כי זה החבל שמחבר אותם אל הקדושה. "עבותות של אהבה". כל חסד עם הנער מחזק את החבל הזה, כל דין – מצמצם אותו. המידע הזה יכול לתת לנו, ההורים, הרבה נחמה וכוח, למצוא משאבים בנפשנו להתמיד בגישה מפייסת שיכולה להביא לתוצאות לאורך זמן, להתמיד ולהשקיע ב"עבותות האהבה", שכל עוד הם מחברים אותם, הם יעשו את המסע שלהם ויחזרו, ואז יתקיים בנו: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל ל"ו, כ"ו), ואז נזכה שיתקיים בנו: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".