כש"הכל בסדר" - אבל שום דבר לא באמת בסדר: לקרוא בין השורות

הורים למתבגרים בטוח מכירים את הרגע הזה: אתה שואל את הילד אם קרה משהו, והוא עונה בקרירות: "לא, הכול טוב". אבל שפת הגוף, הטריקה של הדלת והשתיקה הארוכה מספרות סיפור אחר לגמרי.

מתבגרים רבים מתקשים לבטא רגשות בצורה גלויה. הם נמצאים בגיל של סערה פנימית, רצון לעצמאות, מאבק על זהות ורגישות גבוהה מאוד לביקורת. במקום לומר: "נפגעתי", "אני כועס" או "אני מרגיש שלא מבינים אותי", הם משתמשים לפעמים בעקיצות, שתיקות, דחיינות, אדישות מופגנת או התנגדות סמויה. עכשיו השאלה היא איך אנחנו נגיב לזה...

גם ילדים קטנים לא תמיד יודעים להסביר מה הם מרגישים. אני זוכר שפעם חזרתי הביתה אחרי שבוע שלא הייתי. ציפיתי לחיבוק מהבן שלי, שהיה אז בן שלוש, אבל הוא דווקא התעלם ממני. לרגע נפגעתי, אבל מיד הבנתי: הוא כנראה מוצף בגעגועים, כעס, פחד והתרגשות, ופשוט לא יודע איך לבטא את זה. כשילד בן שלוש מתנהג כך, קל לנו יותר להכיל. אבל בגיל ההתבגרות הרבה יותר קשה להגיב בסבלנות.

כאשר המתבגרים מוצפים, הם נוטים להוציא את התסכול שלהם החוצה, או דרך שתיקה רועמת. זה גורם לנו לפספס את התוכן האמיתי של דבריהם, ובמקום זה אנחנו מתרכזים בצורה של העברת המסר. "איזו אכזבה", "איזו כפיות טובה", "איזו התנהגות מזעזעת". ואז אנחנו אומרים הערות ציניות או משפטים פוגעים, או שותקים שתיקות ממושכות. כך נוצר בבית מעגל כזה, שבו כולם פגועים.

לכן חשוב כל כך לא להיגרר למגרש הזה, ולא להגיע לתגובות-נגד שגורמות לכאלו פיצוצים גדולים. במקום לענות בכעס או בציניות, כדאי לעצור ולהסתכל על כל המצב מזווית אחרת. יש כאן איתות מצוקה, יש כאן תוכן שאומר: "קשה לי, אני זקוק לך שתבין אותי". ואם נצליח להבין שזו לא מניפולציה, נצליח לעצור ולהתייחס למסר הזה, ואז נוכל להיות עוגן של יציבות בחיים של הנער. כדאי לענות בשקט: "אני מרגיש שמשהו מפריע לך. אני כאן כדי לשמוע". כדאי לייצר אווירה שתעודד שיתוף ודיבור. לפעמים עצם האפשרות שניתן לנער לדבר, בלי פחד מביקורת, זה מוריד חומות שלמות.

זו שפה שכדאי ללמד כבר מגיל צעיר. חשוב גם ללמד את הילדים לזהות רגשות ולתת להם שם. ילד שלא יודע לומר "נעלבתי", יבחר פעמים רבות להעניש בשתיקה. לעומת זאת, ילד שמרגיש שמכבדים את רגשותיו, לומד בהדרגה לבטא אותם בצורה בוגרת ובריאה יותר. בסופו של דבר, כל ילד וכל נער צריך להרגיש שהוריו אוהבים אותו, מקבלים אותו, גאים בו. וגם אם בגיל ההתבגרות יש תהליכים של בירור, ויש לו צורך לוודא שהאהבה שלנו אינה מותנית, אנחנו לא נבהלים, ותמיד אוהבים!

אז מאחורי העקיצה, השתיקה או הזלזול, מסתתר נער שמבקש שיראו אותו באמת. וכאן נמצאת אולי המשימה החינוכית הגדולה ביותר שלנו: לא להקשיב רק למילים של המתבגר, אלא גם למה שכואב לו בין השורות.