לפעמים דווקא הבחירות הקטנות שלנו מגדירות מי אנחנו באמת

איך הייתם מגיבים אם הייתם יודעים איך כל אחד מחבריכם קורא לכם בטלפון שלו? בטח הרוב פשוט משתמשים בשם שלי, אבל יש כמה שמוסיפים כינויים. יש כינויים משפחתיים (אבא, אמא, סבא...), כינויים שקשורים לתפקיד, לעבודה, למקום מגורים, ולפעמים גם סתם מחמאות או כינויים. כל אחד מקווה שכולם מכנים אותו בכינויים חיוביים, ובאמת לכולנו יש כאלו כובעים שונים, זהויות שונות, שמייצגות זירות שונות בחיים שלנו. אילו ניתן היה למדוד כמה אנחנו משקיעים בכל זירה, מבחינת זמן, כסף, מילים, אילו זירות היו במקומות הראשונים?

הזירה של חינוך היא זירה חשובה, ואלו שקוראים לי בטלפון שלהם "אבא" הם אנשים חשובים לי מאוד בעולם. כולנו יודעים את זה, אבל לפעמים יש פער בין מה שאני מרגיש לבין מה שמרגיש הצד השני. עד כמה אני באמת משקיע בקשר איתם? לא רק בדאגות החומריות לצרכים שלהם, אלא גם בקשר הרגשי, עד כמה אני זמין להם, עד כמה הם מרגישים שאני אוהב אותם? לפעמים אין לנו ברירה, צריך להשקיע בפרנסה או בשאר הטרדות, אבל לפעמים צריך לזכור מה העיקר בחיים, ולתעדף את זה בהתאם!

לפעמים דווקא הבחירות הקטנות שלנו מגדירות מי אנחנו באמת. במגילת רות מסופר על המפספס הגדול ביותר בהיסטוריה... לפני בועז היה מישהו קודם בסדר המשפחתי, שיכול היה לגאול את נחלתו של אלימלך, להתחתן עם רות, ובעצם להיות חוליה בשושלת המלכותית של מלך המשיח! מדובר באחיו של אלימלך. לפני שבועז התחתן עם רות, הוא הציע לאותו אדם את הזכות, אבל הוא סירב. הפספוס הגדול בהיסטוריה. עד כדי כך שבמגילה כתוב שמו של אותו אדם: "פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי", כך קוראת לו המגילה (רות ד' א'), כדי לא לבייש אותו על בחירתו השגויה. מה גרם לו באמת לפספס ככה? שיקולים זרים של יחוס וכבוד. בגללם הוא פספס לדורות את הזכות הגדולה בהיסטוריה.

האם גם אנחנו מפספסים קצת את זמן או את איכות ההשקעה שלנו בבית בגלל שיקולים זרים? הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר במתבגרים מאתגרים (זה הנושא של הטור הזה). האם בגלל שיקולים של בושה או עניינים חברתיים אנחנו נמנעים מההתנהגות הנכונה עם המאתגרים? גדולי ישראל לימדו סט-כלים שלם של התנהגות עם נערים בסיכון. האם אנחנו מנסים ללמוד ולהכיר את סט-הכלים הזה, או שמא, כמו אותו פלוני-אלמוני, אנחנו מקובעים, ומפספסים את התיקון העצום שהקב"ה ייעד עבורנו? ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות, ואולי הקירוב וההתנהגות הנכונה עם הנער המאתגר הם עיקר השליחות של חיינו?

מנהג ישראל לקרוא בשבועות את מגילת רות, ונאמרו בזה כמה טעמים. אולי אחד מהם הוא להזכיר לנו, שלא נפספס גם אנחנו את השליחות הייחודית שלנו, את התיקונים שאף אחד אחר לא יכול לעשות במקומנו, ואת האנשים שהקב"ה הפקיד דווקא בידיים שלנו.