הכאב אינו חייב להיות סוף הסיפור. הוא יכול להפוך לנקודת צמיחה

בשבוע שעבר עסקנו בנחמה וביכולת לצמוח מתוך השבר. התגובות שקיבלתי מחייבות אותי להדגיש שאין הכוונה להתעלם מן הכאב. מדובר בתהליך שמחייב זמן. רק שבסוף התהליך, קיימת אפשרות להשתדרג מבחינה אישית. החוקרים מכנים זאת "צמיחה פוסט-טראומטית" (PTG). לא מדובר כאן רק בתחושות או אינטואיציות, מחקרים בתחום (של טדסקי וקלהון) גילו שהצמיחה הזו יכולה להתבטא בכמה מישורים:

1. זיהוי הזדמנויות חדשות בחיים: בזכות הטראומה, חל שינוי מסוים בערכי יסוד, וזה פתח והזדמנויות לשינויים. מקבלים אומץ להוריד מינון לכל מיני דברים טכניים שלא באמת מענינים, ומאידך, מקבלים אומץ לנסות כיוונים חדשים, ואז נפתחות הזדמנויות חדשות בחיים!

2. תקשורת משופרת עם אחרים: בזכות הטראומה, משהו בלב נפתח, והיכולת להבין כאב של אחרים, היכולת לראות אחרים, היכולת להרגיש רגשות מסוימים, גוברת. זה גורם לשדרוג במערכות יחסים, גם להעמיק קשרים קיימים, גם למצוא חברויות חדשות, עמוקות ומשמעותיות.

3. תחושה מוגברת של חוזק עצמי: "אם הצלחתי לשרוד מה שעברתי, אני כנראה הרבה יותר חזק ממה שחשבתי, ויש לי יכול להתמודד גם עם שאר החזיתות בחיי. אם הצלחתי לעמוד בניסיון הזה, כנראה יש בי כוחות שלא הכרתי". או בקיצור: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

4. הערכה רבה יותר לחיים: פתאום יש יותר הערכה לדברים הקטנים, שום דבר אינו מובן מאליו, והאדם נהיה אסיר תודה על הרגעים הקטנים שאין להם מחיר.

5. צמיחה רוחנית: לעיתים האמונה התמימה שהייתה לאדם לפני המשבר נשברת, אך מתוך השברים יכולה להיבנות אמונה עמוקה יותר, כזו שעברה בירור, שאלות והתמודדות.

לא כל אדם חווה צמיחה כזו. אבל קיימת אפשרות אמיתית שבחלוף הזמן, ודרך עבודה פנימית, יצמחו מתוך הכאב כוחות חדשים. רבים מהאנשים שהצליחו לצמוח מתוך הטראומה מצאו נחמה, ייעוד ושליחות בכך שהצליחו לעזור לאחרים. ברגע שאדם היה במערבולת של כאב וייאוש, והצליח למצוא את נקודת היציאה ממנה, קל לו לזהות אחרים במצב הזה, ולדבר אליהם בגובה העיניים, ולעזור להם למצוא את נקודת היציאה שלהם. הסיפוק שזה נותן הוא עצום. אבל כל אחד מוצא את הצמיחה האישית שלו בזכות העצירה, ההתבוננות ומציאת אמונות יסוד חדשות לחיים, עם יותר תכלית ומשמעות, ו"אין דבר שלם יותר מלב שבור".

גם בתחום החינוך אנחנו נוטים לפעמים לראות משבר ככישלון. נער בסיכון, נערה שמתמודדת, תקופה של מתח בבית – כל אלה נתפסים כסימן שמשהו התקלקל. אך לעיתים, במבט של שנים, דווקא התקופות הללו מולידות קשר אמיתי יותר, ואמונה שנבנתה מתוך בחירה, ולא רק מתוך הרגל.

לכתחילה איננו מבקשים שברים וניסיונות. "לא הם ולא שכרם". אבל כאשר הם כבר מגיעים, הידיעה שהכאב אינו חייב להיות סוף הסיפור, אלא יכול להפוך לנקודת צמיחה, נתנה לי כוח רב גם ברגעי המשבר והקושי, ואני חושב שגם זה חלק מהנחמה שיכולה לתת כוח לכל הורה מתמודד.