אל תהיו יענים: האם אנחנו מאכילים את הילדים שלנו בזכוכיות?

הנמלה היא סמל לחריצות, האריה – סמל לגבורה, החמור – סמל לחומריות, וכך לכל חיה יש ייחודיות אישית משלה. אם הייתי צריך לחשוב על חיה שמייצגת אכזריות, הייתי יכול לחשוב על כל מיני חיות, כמו עורב, תנין, זאב או אולי כריש, או משהו בסגנון, אבל ודאי לא הייתי בוחר בבת-יענה, שהיא חיה אולי קצת מגושמת, אבל לא ראיתי בה אכזריות מיוחדת. ובכל זאת, כאשר הנביא רוצה לדמות את האכזריות שהיתה לעם ישראל לפני החורבן, הוא מדבר דווקא על היען כסמל לאכזריות: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּֽר" (איכה ד', ג'). שאל החפץ-חיים, למה נבחרה דווקא בת היענה לסמל של אכזריות?

החפץ-חיים ענה על השאלה הזו תשובה עמוקה מאוד שהיא יסוד עצום בחינוך. לדבריו, טבעה של היען לאכול זכוכית, ועבורה זה באמת טוב, שלצורך תהליכי העיכול היא צריכה זכוכיות ואבנים קטנות בבטנה (עד כדי כך שהגמרא בשבת קכ"ח אומרת ששברי זכוכיות אינם מוקצה בשבת, כי ראויים לאכילת היענים). הבעיה היא שבגלל הטבע הזה שלה, היא גם מאכילה את הגוזלים הקטנים שלה בזכוכיות. אבל לגוזלים שלה זה לא טוב, הם לא זקוקים לזכוכיות האלו. להיפך, זה פוצע ומייסר אותם, אבל היען אינה רואה את צרכי הגוזל, היא לא מכירה את הפסוקים ומאמרי חז"ל שמדגישים כמה חינוך צריך להיות "עַל פִּי דַּרְכּוֹ", באשר הוא שם, אלא היא בטוחה שמה שטוב לה, טוב גם לילדיה, וזו אכזריות!

אז על היען אין לנו טענות. היא אינה יצור חכם במיוחד (אומרים שהעין שלה גדולה יותר מהמֹחַ שלה). אבל גם אנחנו צריכים להיזהר מהמידה הזאת. כמובן, אצל בני אדם הדברים מורכבים יותר. איננו מאכילים את ילדינו בזכוכית, אבל לפעמים אנו עושים דבר דומה ברובד הנפשי והרוחני. כי גם לנו לפעמים יש יצר כזה, שגורם לנו לחשוב שאנחנו יודעים מה הטוב המוחלט והנצחי, ויש לנו ראיות לכך ממסע הבירורים שאנחנו עשינו בחיים שלנו.

לפעמים אנחנו מתפתים להאכיל את הילדים שלנו בשורה התחתונה של המסע שלנו, ושוכחים שגם הם צריכים לעבור תהליך כדי להתחבר, ולכן המינונים, ההגשה והלחץ חייבים לקחת בחשבון איפה כל ילד נמצא, כדי לא לגרום לאנטי, כדי לא להשניא, כדי להצליח לגרום להם לפתח מנגנוני חיבור ומוטיבציה פנימיים, ולא רק תפקוד ראוי בזמן שהשוטר בסביבה.

ככל שאדם מחובר יותר לקדושה, הוא צריך יותר להיות מודע לכך, ולהיזהר מהמידה הזאת. אנחנו לא רוצים להיות אכזריים. אי אפשר לעבוד על "טייס אוטומטי", וגם אי אפשר לטמון את הראש בחול (ואפילו לא לטמון אותו בקודש). מול אתגרי הדור, אנחנו חייבים להבין את האתגר שנדרש מאיתנו. האתגר של דורנו אינו רק לדעת מה נכון לתת לילד, אלא לדעת מתי, כמה ואיך לתת, כדי שלא נאכיל אותו בזכוכיות... וזה מחייב התבוננות, יצירתיות, והרבה הרבה תפילה.