ברגמן עצמו פוטר מאוניברסיטה בשל דעותיו, אבל זה הביא אותו ליצור תיעוד נרחב של התופעה, שלפיה לא רק קיצונים מפוטרים, אלא כל נטייה לכיוון של אמונה במציאות הבורא ובקשר שלו לטבע, היא תחילת הסוף של הקריירה של איש האקדמיה
המפקד הגרמני לא ידע אם יהודי ההר נחשבים גם הם יהודים, מבחינת פקודות החיסול הגרמניות. הוא ריכז אלפי יהודים הרריים במחנות והעביד אותם בפרך, אבל לא ידע אם להשאירם בחיים. עד שהנאצי המרושע התלבט בשאלה זו, הגיע הצבא האדום וסילק את הנאצים מהאזור. כך ניצלו רוב רובם של בני הקהילה
עם כניסתו לתפקיד גילה פייביש כי במסגרת תפקידו הוא צריך לספק בשר לעוברים ושבים. פייביש ידע כי לפי ההלכה אסור ליהודי לעשות סחורה בחזיר או בכל מין אחר שאסור. מה עליו לעשות אם כן?
כאשר הופיעה דמותו רבת ההוד על המרפסת, נאלמו כל הפיות מחמת מוראו של הרבי. "זו החלטתי", אמר לחסידיו. "אני עברתי את גיא ההריגה הנאצי כדי להרבות תורה ויהדות, אבל אם בארץ הקודש לא יתנו לי להרבות תורה ויהדות – איאלץ בצער לחזור לגלות!"
לאורך כל אותם חדשי מצור, מתברר שתושבי הגוש לא עסקו רק בצרכי ההגנה והגוף, אלא גם בצרכים הרוחניים, ובפרט בשאלות הלחימה. מכתבים הופנו לרב הראשי: האם מותר להתאמן בשבת, אף על פי שהסכנה אינה מיידית?
מדוע העלים ירוקים? מדוע הם כתומים? ומדוע הם משתנים מן הצבע האחד אל הצבע האחר? אך הבה נבחן תחילה את השאלה הפשוטה יותר: למה, בכלל, ירוק?
הוא גילה שכל אמירה אגבית שלו כי "הדברים האלו לא יכלו להיווצר מעצמם", מביאה ביקורת ארסית מצד עמיתיו, ואז החליט שלא לשתוק יותר. הוא החליט לצאת להתקפה, כשמאחוריו הרקורד המדעי המכובד שלו
טור משוריינים מצריים איגף את הכוחות מאחור. הישראלים, שחשבו שמדובר בכוח צה"לי, הניחו להם להתקדם, וכשגילו כי לפניהם חיילי האויב, היה זה מאוחר מדי
שמואל יעקובזון חשב כי חייל ישראלי קורא לו, אולי פצוע. הוא זז ממקומו מעט, וחולצתו הלבנה בלטה באור הירח. הצלף ירה בו כדור אחד, וחולצתו האדימה תוך רגע. מילותיו האחרונות היו "אל תספרו לאמא שלי"
בלי לומר מילה אימץ נתן אלבז את הרימון אל חזהו, ונשכב עליו כשהוא עוטף אותו בגופו, כדי להציל לכל הפחות את חבריו. כהרף עין, לאחר שסיים את הפעולה הזו, נשמע פיצוץ עז. גופו של נתן נפגע בצורה שקשה לתאר, אך כל חבריו שהיו איתו במחסן התחמושת, נשארו בחיים
הוא נע בין בתי חולים – הראשון סירב לטפל בו, מחמת חוסר ניסיון בניתוחים כה מורכבים. רק לאחר כ-7 שעות הגיע לבית החולים שבו עבד ד"ר טאנג. הוא הבחין מיד שהזמן קריטי: היד לא תשרוד עוד ללא חיבור מחודש וללא ספיקת דם, אך היד הגדועה לא היתה מוכנה עדיין לניתוח
המסמך שבידינו מתעד הסכם בין הבישוף וסקובו ג'יאבוני לבין דניאל דוד. דניאל מתחייב בזאת למנוע לחלוטין כניסת שודדים מן הקראס הסלובני. איך יבצע זאת? לא כתוב...
בטבע מסתתר תכנון גאוני – יצורים שמשפיעים באופן עמוק על סביבתם, גם הרבה מעבר למה שנדמה לעין. בין אם מדובר בתלי טרמיטים עצומים שנראים גם מהחלל, או ביצורים זעירים שפעילים בשקט מתחת לפני הים – בעלי החיים הללו פועלים כ"מְעַצְבֵי נוף" טבעיים
פתאום נשמעה קריאה נרגשת: "פרופסור! בוא מהר!". האבק עדיין לא התפזר, אך ההתלהבות כבר מילאה את השטח. בירן הבין מיד: מדובר בממצא יוצא דופן
טומאות, בדרך כלל, הן דברים שליליים: מוות, צרעת וכדומה. אבל לידה היא הדבר הכי חיובי שייתכן! מדוע היא מביאה איתה טומאה?
ד"ר סון מוסיף הרבה פרטים פיקנטיים מתורת היחסות הפרטית והכללית, ומונה כמה וכמה משוואות בסיסיות. הפנים שלו משתלהבות כשהוא מסביר שכל המשוואות המדויקות האלו, המאפשרות חיים, לא יכלו להיווצר במקרה, זה פשוט בלתי אפשרי
אחד מגדולי הדורות, ששמו מוכר פחות, אף על פי שהשם מוזכר על ידי כל מי שלומד תורה לפחות כמה פעמים ביום, הוא רבי מיימון, אביו של הרמב"ם. כל מי שמזכיר את הרמב"ם, מזכיר את אביו – "רבי משה בן מיימון"
ברגע האחרון הצליח חכם משה כלנתר להתחנן על חיי היהודים. הגנרל נעתר, אבל איך ידעו החיילים מי יהודי? רבי משה נעמד על השולחן, הרים את ציציותיו מעל ראשו ואמר: "כזה – אל תגעו"
היהודים סירבו לשתף פעולה עם ההליך המשפטי, שכן הבינו כי מדובר במשחק מכור מראש. הנוצרים כבר תיארו לפרטי פרטים את ה"אירוע" שלא היה ולא נברא, וה"הליך המשפטי" לא יהיה אלא הצגה שתאלץ אותם להודות
אנו רואים לפעמים שרשים מציצים מבין סדקים קטנים במדרכה, ולפעמים גורמים גם לאספלט להיסדק ולהיפתח, לאבנים לזוז. כל אחד יודע שאם לא מנכשים שורשים, "מאבדים" את השביל, את החניה וכל דבר אחר שנראה סלול וכבוש. השורשים, בסופו של דבר, מנצחים. איך הם עושים את זה?
