קולו רעד בכל פעם שהגיע לברכה הזאת: סיפורו המרגש של מנחם חברוני

שחרית של יום חול בעיר חברון. השמש רק החלה לשלוח את קרניה הראשונות, והאור הטהור הלך וחלחל אל סמטאות האבן של חברון. צל דקיק זחל על פני אבני מערת המכפלה, אור של חסד התפשט על פני ההר העתיק.

אחד לאחד פקדו היהודים את בית הכנסת. חקלאים, תלמידי חכמים, זקנים וצעירים – כולם באים אל בית הכנסת. מהם אנשים שגרים שנות דור בארץ ישראל, ומהם כאלה שמקרוב באו. כולם מגיעים לשפוך תפילה לפני ה', להתחנן אל ארץ ישראל, להתפלל שיעלו הרחמים מלפני ה' להחזירה לגדולתה ולחשיבותה.

אל העמוד ניגש החזן. איש אהוב הוא, מאלו שבאו זה מקרוב. הכל הכירוהו – איש נדיב וטוב לב, והילדים אהבו תמיד לשמוע את סיפורי מסעותיו ואגדותיו. הוא היה אמן, ומרגע שהחל לדבר – היו עיני הילדים מתהפנטות אליו, עת היה מספר על צרפת העתיקה, ועל מסעותיו בים. הוא היה שונה מעט מן האחרים – מבטאו זר, צרפתי, תווי פניו עדינים אך מבטו תקיף. גבוה היה, חזהו רחב, ובקולו – רטט. שמו היה מנחם בן פרץ, אך רבים קראו לו כבר "מנחם חברוני".

הוא עמד והחל בתפילה בקול נעים. מאז בואו, כשגילו אנשי חברון את קולו הנעים ואת תפילתו הנאה, כשהיה חורז את פיוטי צרפת וישיבותיה בתפילה, ומתחנן בנעימה – מינוהו לחזן עליהם. קולו היה יציב תמיד, חזק וברור, אך מזה שנים, כשהיה מגיע לברכה: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו", קולו רעד. מילה אחר מילה יצאה מפיו כתחינה של בן גולה העומד סוף סוף מול פני אביו, תחינה לקיבוץ גלויות, לקיבוץ משפחתו הרחבה שהשאיר מאחור. אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, ואת רבו האהוב. הוא עצם את עיניו — והלב נדד.

מחשבותיו סובבות חזרה אל צרפת. אל הלילה ההוא, כשישב בעליית הגג של בית הכנסת, ולאור הנר בשעה מאוחרת, קרא איגרת רצופת אהבה. האיגרת סיפרה על קדושתה של ארץ ישראל, על נופיה, על הריה ואבניה. "שמואל מסנס", חתם כותב האגרת. שמואל הוא בנו של ראש הישיבה, הרב שמשון משאנץ חשב לעצמו. אני מקנא בו, ואף אני רוצה לזכות ולעלות לארץ הקודש. שמואל סיפר באיגרתו על מסעו לארץ הקודש, על לימודיו בדרך ועל הרגע שבו דרך על אדמת אבותיו וחש שנשמתו שבה הביתה.

אותה איגרת הציתה בלבו של מנחם אש שלא כבתה. בלילה ההוא ידע: הוא יעלה לארץ ישראל. לא עוד חיים בגלות. וכך היה.

בחודש חשוון, בפרשת חיי שרה – הפרשה המספרת על קניין מערת המכפלה – הגיע עם רעייתו וילדיו לחברון. שם, באותו מקום שבו אברהם קנה אחוזת קבר, החליט להשתקע. הוא שינה את שם משפחתו – מן "בן פרץ" ל"חברוני", לא כעניין סמלי בלבד, אלא כתשובת חיים, כשיבה לשורש.

מחשבותיו נקטעו.

"שלום עליך, מנחם בן פרץ. הבאתי לך מגילות נוספות. המשך להעתיק ולכתוב, למען הדורות הבאים, למען אנשים נוספים שיבואו".

הוא הרים את עיניו, וראה שם את ידידיו הטוב, סעדיה. רק אתמול ביקש ממנו שיביא לו מגילות קלף, למען יוכל להמשיך בכתיבתו על הארץ הטובה.

מנחם קיבל את הגלילים ביראת כבוד. עיניו נצצו. זיכרון שמואל מסנס שב והתעורר בו.

ומאז, בכל עת שנחה הרוח – יצא למסע. על גבו שק ספרים, בידו מגילה. הוא ביקר בכותל המערבי והתפלל ארוכות. בהר הזיתים עמד בדומייה מול קבר נביאים. בעמק יהושפט למד פסוקי חזון. בהר ארבל התפעל מנופיה של הארץ, ובכפר חנניה – מקום קדרי בית שני – ראה בעיני רוחו את אנשי בית שני הישרים, עמלים במלאכתם.

וכששב לביתו בחברון, כתב. כתב בדיו של אהבה, בקלף של דורות, על ארץ שמדברת עם לבה של כל נשמה יהודית מאז ומעולם. אגרת רבי משה החברוני נמצאת בידינו, והיא מתארת את המסע בארץ ישראל במאה ה-13.