בית הספר היהודי של קונין: הבניין שנבנה פעמיים

בשנת 1917 נערכה פגישה חשובה בבית ועד הקהילה של קונין. הנושא: הקמת בית ספר יהודי חדש. קונין היתה קהילה עתיקת יומין במערב פולין. באותם ימים הגבול עבר ממש קרוב אליה, והיא הושפעה מהעיר פוזנא, שהיתה שייכת אז לגרמניה. פוזנא נחשבה לעיר אשכנזית ותיקה ומסורתית. אחד מגדולי הרבנים המפורסמים שכיהנו בה היה רבי עקיבא אייגר. תושבי קונין ראו את עצמם קרובים יותר ברוח למסורת האשכנזית הקדומה,  מאשר לרוח יהדות פולין בת הזמן, שנטתה יותר לחסידות.

הם החליטו להקים בית ספר יהודי חדש בסגנון וברוח קהילת קונין, שהיתה לה, כאמור, גאוות יחידה. למעשה, השלטונות הפולניים שיגרו מכתבי איום על סגירת בית הספר הנוכחי, שאינו עומד בשום סטנדרט, אליבא דהשלטונות. בוועדה הוחלט על שליחת מכתבים ליוצאי קונין באנגליה ובארה"ב. בראשית המאה העשרים היגרו רבים ממזרח אירופה אל המערב, ומהם הצליחו בעסקים.

עם הזמן הצטברו תרומות מספיקות. אדריכל יהודי מקומי שרטט תכניות, נציגי הקהילה התייצבו עם התכניות והשרטוטים אצל אדריכל העירייה של לודז', העיר הגדולה הסמוכה, ושם קיבלו את האישורים הנדרשים. התרגשות גדולה אחזה בקהילה, ותלמידי בית הספר עצמם התנדבו להכשרת השטח, הם ניכשו עשבים, יישרו מהמורות, והקבלן טרצ'בסקי נכנס לעבודה. העסקן משה קפלן מקונין ניהל ביד רמה את הפרויקט. מתחילת שנת 1919 נשמעו הלמות הפטישים, והמלאכה התקדמה אט אט.

המבנה הגיע כבר לגובה שלש קומות. הרעפים הוצבו על הגג, ועבודות הפיתוח הגיעו לשלבים מתקדמים, עד לאותו חג נוצרי, שבו כל כפריי העיירה שתו לסבאה, התהוללו בכיכר העיר, ואחד מהם, ששימש כפועל באתר הבניה, נצמד למשה קפלן שחצה את כיכר העיר אחרי תפילת ערבית: "הי, הי, קפלן, אתה יודע, שביום שבית הספר שלכם יתמלא תלמידים, הוא יקרוס תחתיו, אין לו יסודות...". חברי גיחכו ונטלו עוד לגימה מהבקבוק שניצב לצידם.

קפלן חשב מתחילה שמדובר בבדיחה. קנאה ושנאה מהגויים היתה דבר רגיל. הם הסתכלו על המבנה היהודי הגדול ההולך ומוקם בשנאה, מאיפה ליהודים כל כך הרבה כסף? ומדוע הם בונים מבנים כאן אצלינו? אבל לפתע שאל את עצמו, האמנם? אולי באמת אין יסודות? אולי מישהו כאן זומם דבר מסוכן מאד? רק נתאר לעצמנו את בית הספר מתמלא במאות תלמידים ומורים, ולפתע קורס על יושביו!

למחרת בבוקר הושבתה העבודה. קפלן הגיע במפתיע עם מהנדס עצמאי שנשכר לשם כך. המהנדס חפר מעט סביב הקיר שבחזית, קיר בטון שהתנשא לגובה שלש קומות, וקרא: אכן! אין שום יסודות! ברגע שהבניין יאוכלס – הוא יקרוס תחתיו. השמועה התפשטה כחץ מקשת. טרצ'בסקי, שראה כי כלתה אליו הרעה, בלע גלולת רעל. הוא ידע כי עתה יואשם בהאשמות קשות. אך טיפול רפואי מסור ושטיפת קיבה הצילו אותו, והוא נאלץ להמתין לגורלו.

ועד הקהילה היה בהלם מוחלט. עד שכבר חשבו שהגיעו אל הישורת האחרונה של בית הספר החדש, והנה שוד ושבר, אין כלום. בהתייעצות עם מנהיגי הקהילה הוחלט שלא לתבוע את הקבלן וחבריו לדין, שכן שום תועלת לא תצמח לקהילה מלעשות נקמה בגויים. מה שהם רוצים הוא רק בית הספר תקין. לפיכך הנושא לא דווח לשלטונות, והקבלן התחייב לבנות הכל מחדש. הפעם נחפרו יסודות אמיתיים, נוצקו יציקות בטון, ובית הספר הוקם לתפארה.