רבו האהוב של רש"י: סיפור חייו המרתק של רבי יעקב בר יקר

שיירות רוכבים עטויות שריון נעות בדרכי המזרח. הווזיר של דמשק, מנגוטכין, דוהר בראש צבאו האדיר, וכוחותיו פרוסים מאחוריו בסדר מופתי. חיילי האויב, חיילי האימפריה הביזנטית, נגלים באופק, נכונים לקרב. מנגוטכין מניף את חרבו ונותן את האות להסתערות. כוחות הענק מתנגשים זה בזה בקרב איום, ואט אט נופלים הביזנטים לפני חיילי השושלת הפאטמית.

ובאותה עת עצמה, הרחק מן ההמולה, במגנצא, בבית קטן ונאה, אישה כורעת ללדת. המיילדת מרגיעה אותה בלחישה: "רק עוד רגע קט...". ואכן, רגע קט עובר, והילד נולד. הבית נמלא אור, והשקט שבו כמעט עומד בניגוד גמור למלחמות שבקצה השני של העולם.

ביום השמיני, כנהוג, מתקיימת הברית. המוהל מביט באב העומד לצידו, ושואל - "ויקרא שמו בישראל?", ורבי יקר מהרהר לרגע, ולבסוף משיב בקול תקיף ונרגש: יעקב. כבכיר האבות, וכאבי השבטים.

במערב ובמזרח - סערות היסטוריות; ובין השורות - ילד לומד את אותיותיו.

בצרפת, יוצא רובר השני מביתו המלכותי, לבוש הדר, אל מול קריאות ההמון: "יחי המלך!", בנורווגיה, המלך הוויקינגי אולף הראשון מייסד את העיר טרונדהיים, ובעיירה הקטנה מיינץ, בין ההמון והמלכים, יושב ילד יפה עיניים. אביו מנחה אותו באותיות האלף־בית. הוא מקשיב בשקט, בולע כל מילה. שמו - יעקב.

לא הרחק נשמעת הידיעה: האפיפיור מת. מאבקי ירושה מתחוללים בקריית הוותיקן, תככים ומינויים פוליטיים. אבל הילד יעקב, כבן חמש, מתחיל ללמוד תורה ונביאים אצל רבו הדגול, רבנו גרשום מאור הגולה.

הרב בוחר לפתוח בלימוד ספר איוב. "ספר איוב הוא ספק על השגחה וייסורי האדם", הוא מסביר. והיום, בהיותנו בגלות, "על כל יהודי לדעת את עניין ההשגחה, והייסורים הבאים עליו". הוא מלמד ומבאר. " יְמַלֵּ֥ט אִֽינָקִ֑י וְ֝נִמְלַ֗ט בְּבֹ֣ר כַּפֶּֽיךָ: כך קורא הרב בפסוק, ומבאר: "אִינָקִי, מלשון אנקה וצער. היו"ד מיותרת, אך כך דרך המקרא לעיתים. כמו 'היושבי בשמים'. שהכוונה 'היושב'. פסוקנו בא לומר שה' ממלט את הנאנקים, מצרתם". ואז מוסיף בלחש לעצמו: "כמו שיהיה במהרה בימינו". והילד יעקב שומע את הלחישה, ועונה - אמן.

העולם סוער: אתלרד, מלך אנגליה, טובח בוויקינגים. קאנוט הגדול משיב נקם באכזריות. בהונגריה מוכתר אישטוון הראשון למלך, וקיסר חדש - היינריך השני - יושב על כס האימפריה הרומית. ובמיינץ, גדל יעקב. הילד הנבון נעשה לנער חריף ומעמיק, אהוב ונחמד על כל רואיו. רבו, רבי גרשום, רואה בו את גדול תלמידיו.

וליעקב - חבר אהוב, אליעזר בן יצחק, יתום שהתחנך אצל דודו הרב שמעון, ממשפחת גדולי רבני אשכנז. יחד הם לומדים בהתלהבות, ורבם מביט בהם בעיניים מלאות תקווה.

הרעב מכה באסיה: גל קור מקפיא את היבולים. דת הדרוזים מתגבשת, והתרבות ההודית מפלסת את דרכה מזרחה. ובמיינץ - מאור הגולה נפטר לבית עולמו. יעקב בר יקר מקבל את ראשות הישיבה, בצוותא עם חברו אליעזר, המכונה עתה רבי אליעזר הגדול.

רבי יעקב נוהג בענווה עמוקה. כל תלמיד, ולו הפחות שבכולם, זוכה ממנו לכבוד. הוא מעמיד את עצמו כאסקופה הנדרסת, ומייחס לכל אדם מעלה יתרה. כך נוהג הוא שנים רבות, ומקרין ממידותיו לתלמידיו הרבים.

ובתוך הישיבה - נער צעיר מתחיל לבלוט. שמו שלמה. הוא מבין דבר מתוך דבר, חריף שכל ונעים שיח. כשהוא מרצה, הדממה שורה על פני כל האולם.

אך יותר מכל, הוא אוהב את רבו - יעקב בר יקר. הוא הולך אחריו, מקשיב לשיעוריו, שואל שאלות, לומד את דרכו.

לימים, ייקרא שמו בישראל רש"י הקדוש.

וכשיכתוב את פירושו לתורה ולתלמוד, יזכיר שוב ושוב - "מורי הזקן אמר", "כך שמעתי מפיו".

כך זכה רבי יעקב שתורתו האירה את ישראל, ומתלמידיו - יצאה תורה לכל גלויות ישראל.