הספר שנכתב באלפי מצמוצים מעיד: התודעה אינה חומרית

דיאן פאוול היא פסיכיאטרית, חוקרת מח באוניברסיטת הרווארד. היא מפיקה תכנית מפורסמת בשם The Telepathy Tapes, ובה היא הביאה לאחרונה ממצאים מדהימים בקשר לתודעה. לפי התיאורים שהציגה, ילדים אוטיסטים שאינם מתקשרים ואינם מדברים כלל, יכולים לתקשר זה עם זה דרך התודעה בלבד. האחד יכול לדעת מה השני רצה להעביר לו, והוא יכול לכתוב זאת.

אניקה האריס, מחברת וחוקרת בתחום מדעי המוח והתודעה, מראה בריאיון למגזין Big Think כי התופעה הזו היא אחת מני רבות, שלא מוסברת על ידי הפרשנות המטריאליסטית שרואה בנפש האדם חומר בלבד. התודעה קשורה, לפי הפרשנות הזו, בפעולה פיזיולוגית, בתגובות של המוח להתרחשויות שונות. אולם, טוענת האריס, ממצאים עדכניים בחקר המוח מעמידים את הקשר הזה בספק, ומראים שתודעה ותגובה אינן בהכרח כרוכות זו בזו. תודעה יכולה להתקיים גם בהיעדר תגובה חיצונית, ולחלופין, תגובות פיזיולוגיות רבות מתרחשות עוד לפני שהחוויה המודעת עצמה מתעוררת.

האריס מציגה את סיפורו של העיתונאי ז'אן-דומיניק באובי, אשר לקה ב"תסמונת כליאה": מצב רפואי נדיר שנגרם לרוב מפגיעה בגזע המוח, שבו אדם נמצא בהכרה מלאה ועם תחושת גוף תקינה, אך סובל משיתוק מוחלט ואינו מסוגל לבצע כל תנועה רצונית. באובי הוא דוגמה חיה לתודעה חסרת ביטוי חיצוני: אף שתנועה גופנית לא הייתה אפשרית עבורו מלבד מצמוץ בודד של עפעף, תודעתו נותרה חיה, צלולה וערנית – עד כי הצליח לכתוב ספר, "הפרפר ופעמון הצלילה", באמצעות מאות אלפי מצמוצים.

אם תודעה ותגובה אינן בהכרח שלובות זו בזו, טוענת האריס, גם ההנחה שהמוח הוא שמייצר את התודעה נחלשת משמעותית – ונפתחת הדלת לבחינה מחודשת של מקומה של התודעה ביקום. אולי, היא שואלת, התודעה אינה תולדה של תהליכי עיבוד מוחיים, אלא יסוד בסיסי של המציאות עצמה? 

ירדן להבי, ב"מהות החיים", מצטט את ד"ר ברנרדו קאסטרופ, חוקר תודעה ופילוסוף של המדע, שמציע אלטרנטיבה לחשיבה המטריאליסטית. לשיטתו, לא רק שהתודעה אינה נובעת מהמוח ואינה תוצר של החומר – אלא שהתודעה היא הבסיס הראשוני של הקיום עצמו, והכול נובע ממנה. לדבריו, המציאות כולה, על כל מרכיביה – חומר, מרחב וזמן – היא ביטוי פנימי של שדה תודעה אוניברסלי חסר גבולות, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "התודעה אינה נוצרת מתוך החומר – החומר נוצר מתוך התודעה".

זה מתאים לאמונה היהודית שהבריאה היא מאמר של הבורא, היא חלק מחכמה. האדם הוא בצלם אלוקים כי יש בתוכו השגה מסוימת של חלק מהחכמה, אבל התודעה היא לא יצירה של המוח, להיפך: האדם מסוגל רק להתקרב במקצת אל החכמה שקדמה לו בכלל.

ראיות לתיאוריה זו מוצא קאסטרופ במכניקת הקוואנטים, שם עשורים של ניסויים הראו שמציאות פיזית – כמו מיקום של חלקיק חומר או תכונה של אובייקט – לא קיימת בצורה ברורה וקבועה לפני שצופים בה. מצב החומר מתגלה רק כתוצאה מעצם פעולת הצפייה. לפי קאסטרופ, צפייה כזו אפשרית רק כאשר קיימת תודעה, ולכן הוא מסיק שהתודעה קודמת לחומר. מצד שני, זה גם דורש אמצעי תצפית, ואז נשאלת השאלה למה שתודעה תזדקק לאמצעי שכזה.

לדבריו, גם ספרות מדעית עכשווית תומכת בתיאוריה שהתודעה אינה תוצאה ישירה של פעילות מוחית. הוא מפנה למחקרים על חוויות פסיכדליות, שמתעדים תופעה מפתיעה: דווקא כאשר הפעילות המוחית פוחתת בצורה משמעותית, החוויה הסובייקטיבית מתרחבת והופכת עשירה, חיה ומשמעותית יותר. במילים אחרות, ככל שהמוח פעיל פחות, התודעה מתגלה יותר. ממצאים אלו, הוא טוען, חותרים תחת ההנחה המקובלת שהתודעה נוצרת מתוך עיבוד מוחי. אם החוויה הסובייקטיבית מסוגלת להתעצם דווקא כשהפעילות המוחית מדוכאת, ייתכן שהמוח אינו המקור של התודעה, אלא מעין מתווך שלה, מנגנון ביולוגי שמרסן, מפריד ומנתב את הזרם התודעתי הרחב כדי לאפשר קיום עצמי מובחן בעולם.