נשלח במשימה מיוחדת לארץ ישראל: מי היה רבי יעקב הנזיר?

בפינת בית המדרש שבמרכז פריז, בתוך קירות אבן ישנים וספרי קודש עתיקים, יושב יהודי בעל הדרת פנים ושיער ארוך ונאה. רבי יעקב שמו, ובני הישיבה מכנים אותו רבי יעקב הנזיר. הוא שקוע בלימודו, מתנועע בעדינות כשהוא מהרהר בדברי האמוראים והגאונים, חושב על חידושי רבו רבי יחיאל, ועל הדברים שאותם אמר בשיעורו בשם רבי יהודה סירלאון. שפתיו לוחשות את דברי הגמרא, גמרת נזיר. לא רחוק ממנו, באחד החדרים הפנימיים של אותה ישיבה מפוארת ועתיקת-יומין, יושב ראש הישיבה, רבי יחיאל המכונה בפי כל "הקדוש" – חסיד וזקן, מלא הוד והדר, מאור הגולה ומאורה של יהדות צרפת. השנה היא 1240, לפני כשמונה מאות שנים.

ישיבה זו, אשר נוסדה בפריז שבמרכז עולם התרבות האירופאית נוצרית, שומרת על גחלת התורה בגולה. תפארתה אינה רק בריבוי תלמידיה ובחריפותו של לימוד התורה, אלא בעיקר בזכות הנהגתו של רבי יחיאל, שהיה מורה דרך בתורה, באמונה ובכל חכמה.

באותו יום, רבי יחיאל שקוע בכתיבת מכתבים – תשובות הלכתיות ליהודים אשר שואלים אותו מכל קצוות אירופה. קולמוסו נוגע בדיו, אך לבו כבד. מחשבותיו נודדות אל מצוקת הדור – רוחות רעות מנשבות מן הכנסייה, והשנאה כלפי עם ישראל הולכת וגוברת. גם קשיי הפרנסה בישיבה אינם נותנים לו מנוח – התלמידים לומדים באהבה, אך התנאים הולכים ומידרדרים.

לאחר התלבטות ולבטים רבים, נחרצת בלבו של רבי יחיאל החלטה: עליו לשלוח שליח מיוחד לארץ ישראל. שליח שיעמוד ליד קברי האבות, יתפלל ויעתיר על הישיבה ועל כלל ישראל. האיש המתאים למשימה אינו אחר מרבי יעקב, תלמיד חכם וירא שמיים, הידוע בקרב אנשי פריז בכינויו "רבי יעקב הנזיר".

רבי יחיאל שולח לקרוא לו. רבי יעקב ניגש בהדרת כבוד אל רבו, שומע את בקשתו ונפשו סוערת. "רבי", הוא אומר בדחילו ורחימו, "הלוא התורה חיי היא, ואיך אפסיק מלימודי? והמסע – מי ייתן ביטחונות לשלום? ומה אעשה באשתי ובילדי הקטנים?".

רבי יחיאל מביט בו בעיניים טהורות, ואומר ברכות: "דווקא זכותך היא. בזכות לימודך, ובזכות שליחותך, תעמוד לישיבה, ותעמוד לישראל".

אותו ערב, בביתו של רבי יעקב, הוא מתייעץ עם רעייתו, והיא, באמונה שלמה, מחזקת אותו. "לך", היא אומרת ברוך, "ועשה שליחות קדושה זו. וגם בקשה לי אליך – עמוד ליד קברי הצדיקים והתפלל שנזכה לילדים צדיקים".

למחרת שב רבי יעקב אל רבו לקבל את הוראות הדרך. רבי יחיאל, בעיניים דומעות, מצווה עליו לבקר בכל קבר וקבר בארץ ישראל, ולהתפלל – על הישיבה, על ישראל, על כל עוסק בתורה, ועל השלום. ולבסוף מברכו ברכה שלמה: "יהי רצון שה' יוליכך לשלום, ויגיעך לשלום, ויביאך למחוז חפצך, ארץ הקודש, לחיים לשמחה ולשלום, ויחזירך לשלום. ויצילך מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך".

ורבי יעקב עונה בדבקות: "אמן".

ימים עוברים, ורבי יעקב עומד על סיפון הספינה, וחופי עכו נראים באופק. לבו מתמלא הודיה. הנה, עוד מעט תדרוך רגלו על אדמת הקודש. שם, בארץ האבות, יפגוש את שריד בית המקדש, את הרי יהודה, את מערת המכפלה. מתוככי נפשו קמה בו החלטה: "הציבי לך ציונים". לא רק להתפלל, אלא לציין – בכתב, במפה, בזיכרון – כל מקום ומקום בארץ, למען הדורות הבאים. כך תישאר זכר למקומות הקדושים, ולא תשתכח תורה מארץ ישראל. כך יכתוב רבי יעקב הנזיר את ציוניו לקברי ישראל, מהם מקומות שלנו היום אין כל דרך לשחזר מלבד על ידי הכתבים ההם.

בדרכו חזרה עובר רבי יעקב בטורקיה. הוא מגיע לערים שבהן יהודים מרובים, וקהילות עשירות. דבר שליחותו מתפרסם במהרה, ולבם של יהודים רבים נפתח. תרומות זורמות בשפע, פי כמה מכפי שציפה. ה’ מצליח דרכו ותפילותיו נענות – והכספים שייאספו יאפשרו לישיבת פריז לשגשג עוד שנים רבות.