היסטוריה וארכיאולוגיה
הורדוס: מלך רשע או צדיק נסתר?
הוא נחרד מן העדויות, נבוך מן ההשוואות. פתאום הבין: הורדוס לא היה שליח הקדמה, אלא אויבה של הרוח היהודית. הוא דיכא כל התנגדות, הפקיע כל אוטונומיה דתית, והלך שבי אחרי תרבות הזרה לעם שעליו שלט
- יהוסף יעבץ
- פורסם ט' סיון התשפ"ה

באחד הבקרים, עם שחר, פרש יחיד דהר על סוסו לעבר שערי ירושלים. פניו היו חתומים, רוח קלה נשבה מאחוריו. את כל הדרך הארוכה עשה בלילה אחד, לא לשם שליחות צבאית ולא להביא בשורה טובה — אלא כדי למסור הודעה אחת: השליחות להורדוס נכשלה.
החכמים ביקשו – אך לשווא. המלך לא מוכן להוריד את נטל המס. הוא לא מוכן לשקם את בית הכנסת הישן. להפך – הורדוס עומד להטיל מס חדש, חסר תקדים: שליש מתוצרת הארץ תעבור לקופת המלך. שמועות עקשניות אומרות שהוא מתכנן לבנות עיר נכרית, אדירה ונוצצת, לחוף הים — עיר של מקדשים פגאניים, תיאטראות ופסלים.
בבית המדרש, החכמים מהנהנים בעצב. אין צורך במילים. רק תפילה חרישית עולה מן הלבבות: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתסיר עול זה מעל צווארינו".
*
ברסלאוו, בית המדרש לרבנים. איש צנום עומד ומדבר בהתלהבות. שמו הוא היינריך גרץ, והוא יהודי משכיל. הוא כתב ספרים רבים על ההיסטוריה של עם ישראל, וכעת הוא הוזמן לדבר בבית המדרש של חברו הטוב – זכריה פרנקל.
"הורדוס", אמר, "לא היה רק פוליטיקאי חכם — הוא היה שליח ההיסטוריה, שקירב את עם ישראל לעולם המערבי, לחוכמה וליופי. אמנם דרכיו לא היו תמיד נוחות לעין, אך תוצאות מעשיו מדברות בעד עצמן. אילולא הורדוס – ארץ ישראל לא הייתה מתפתחת, ולהפך, היינו מושפלים עוד יותר תחת השלטון הרומי. הורדוס הוא דוגמא לאדם שהצליח לשלב את הדאגה לעמו, תוך הכלה והבנה של התרבות השלטת.
בחורי בית המדרש הנהנו. הם רצו להשתחרר מכבלי העבר. גרץ נתן להם שפה יהודית־אירופית, ולצידה גיבור יהודי חדש: הורדוס המודרני.
*
במקום אחר, רחוק משם, ישב הרב יצחק אייזיק הלוי, וכתב. בלילות ארוכים, בכתב יד דחוס ונרגש, הלוי חשף את מעשיו האפלים של הורדוס: חיסול כל שריד לחשמונאים, רדיפת החכמים, והשפלת כבוד עם ישראל. במקום להשקיע בבתי המדרשות, השקיע הורדוס בתיאטרות. במקום להשקיע בירושלים, בנה הורדוס את קיסריה, פיתח את תרבות האלילים והאיצטדיונים. החכמים שבאותו הדור ניסו למחות, העם נאנק, אך כל מי שהעז לדבר – דמו בראשו, ונכסיו למלכות. דמעות זולגות מעיניו של הלוי, עת הוא קורא את תיאורי הזוועות שעולל הורדוס, עת הוא קורא אותם בכתבי יוסף בן מתתיהו. "הדברים כתובים שחור על גבי לבן", הוא חושב. "אין זאת, כי אם דמותו של הורדוס סנוורה את בני עמי, והם בחרו להתעלם, לראות רק את הקשרים תחת השקרים, ואת הנדיבות לעמים תחת האכזריות". הוא מתנער, וממשיך לכתוב בנחישות. האמת היא כמו אור, הוא חושב. גם באפלת הלילה, נר אחד יכול להאיר, וספרי יהיה נר באפלה של שקר.
שנים חלפו. באחת מספריות גרמניה ישב תלמיד מבריק, בוגר בית מדרשו של גרץ, ועיין לראשונה בדורות הראשונים. הוא קרא, בתחילה בספקנות, אך לאט לאט – הדפים הפכו דוקרים.
הוא נחרד מן העדויות, נבוך מן ההשוואות. פתאום הבין: הורדוס לא היה שליח הקדמה, אלא אויבה של הרוח היהודית. הוא דיכא כל התנגדות, הפקיע כל אוטונומיה דתית, והלך שבי אחרי תרבות הזרה לעם שעליו שלט. הדברים פגעו בו. זה זמן רב הוא מתחבט בשאלה היכן להיות, היכן למצוא את עצמו. רוחות האנטישמיות סוערות בגרמניה, והוא מחשב את עתידו. חברים רבים עברו לרוסיה, לקדם את הקומוניזם, שאולי יהפוך את העולם למושלם. לדעתם, זו השליחות היהודית, וכך העולם יבוא על תיקונו. אך האם הם צודקים? האם מי שישקיע קודם כל בתרבות העולם ובתיקונה, לא ישכח את משפחתו ועמו?
הוא סגר את הספר בכבדות, יצא אל הרחוב, ושם פעמיו אל הסוכנות היהודית. הוא החליט. הוא נוסע, לארץ ישראל.




