אגרת אחת ששינתה עולם: חזונו של מייסד ישיבת וולאז'ין

עשרת ימי תשובה. ליד שולחן עץ ישן יושב איש וכותב. מדי פעם הוא נעצר, מסתכל על הכתוב, מהרהר, וממשיך.

"שלום רב לאוהבי תורה", הוא כותב. "מהם מפיצי התורה, ומהם תומכיה ומחזיקים לומדיה, כל אחד לפי עניינו, איש איש כברכתו, יברכהו ה' וישמרהו".

הוא נעמד ומתחיל להסתובב בחדר, ומחשבות עולות בו. צריך מוסד מרכזי, צריך ישיבה, צריך מקום שיחזיק אנשים הרוצים ללמוד מבחינה כלכלית, צריך מקום שייפתח את התלמידים, שיפגיש אותם עם תלמידי חכמים שידריכו אותם בלימוד רציני.

והוא חוזר וכותב בלהט: "ועתה שמעתי אחרי קול רעש גדול האומרים שהגיעו ימים שהתורה חביבה על התלמידים, ועם בית ישראל רעבים וגם צמאים נפשם חשקה בתורת ה' לילך מחיל אל חיל לשמוע דברי ה' זו הלכה, אבל מעת שפסקו מלהחזיק ישיבות במדינה זו ומאז כל מבקשי ה' ותורתו ית"ש נפוצים המה כצאן אשר אין להם רועה, לרעות את עם ה' המתאווים ללין בעומקה של הלכה ואמיתה של תורה, וזה ימים רבים שהאנשים הגדולים ביראת השם אשר בפלך הלז שמו פניהם עלי להיות מהמעוררים לדבר מצווה זו...".

הוא נעצר, נבוך. האם יקבלו זאת האנשים? אולי יחשבו שהוא בסך הכל רוצה להיות ראש ישיבה, להחזיק במשרה ציבורית? אולי יחשבו שאין זה ראוי שהוא מכניס את ראשו לזה? הוא חוזר וכותב במבוכה: "אמנם, אני, נפשי יודעת מיעוט ערכי, כי לא הגעתי למידה זו, לחוות דעתי ברבת בני עמנו, עפר אני תחת כפות רגלי עם ה' הקדוש, ואיך אנענע ראשי לקבל עטרה שאינה הולמת אותי להוכיח ברבים את עם ה'?".

הוא נעמד ופותח את החלון לשאוף אוויר. זה אינו נכון, הוא חושב. מחשבותי נתונות באמת לעם ה', ואם לא עכשיו אימתי. אנשים עם עין רעה היו ויהיו, אבל אני לא אשים את לבי אליהם. כל כוונתי היא לכבוד ה' ולתורתו, למען יוכל עם ישראל להצמיח גדולי תורה, נערים שבתורם יהיו מנהיגים של בני דורם. הוא חוזר לשולחן וכותב בכוחות מחודשים: "אבל בשוב שרעפי בקרבי, יקד כיקוד אש בלבי בראותי שעל כל פנים תפוג תורה חס וחלילה, ואם החרש נחריש כעת בנידון הזה אשר רפו ידים מן התורה, יהיו אחינו בית ישראל בלי מורה, כי אם אין גדיים אין תיישים, ודלתות בית המדרש ינעלו, חלילה. לא יכולתי להתאפק עוד לקול הנצבים עלי לאמור: "קום נא ועורר לבב טהורי לב"! ולא רציתי לעבור עוד על דברי חברי המפצירים בי בזה וסבותי את לבי שלא לדחות עוד את דבריהם הנאמרים באמת מקירות לבבם. ואף גם זאת, רק כמו שאומרים האנשים, כמשרת קטן הקורא לבית הכנסת כן אתה באתי לקרוא ולעורר לב לבב אחינו בית ישראל הנאהבים והנעימים, שישמעו אל האמת לכל אשר יקראו באמת, ואתם הדבקים בהשם ובתורתו, מאמינים בני מאמינים כי תורה הקדושה חיות נפשותנו והעולם מושתת על הבל פינו והגיוננו בה ובפרט מאת שגלינו מארצנו ואיבדנו כל טוב אין לנו שיעור רק לימוד תורה ואין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה…".

האיש מזדקף וממשיך בלהט: "אחינו בית ישראל! אולי הגיע השעה לגדור הפרצה הזאת, ונשוב להחזיק בתורת השם בכל כוחנו! ומי ומי המתנדבים ללמד את התלמידים? ומי ומי הם מתנדבים להיות תומכי תורה בממונם? כל הקרוב לתורת השם יחיו חיי עולם! ואני ראשון בין המתנדבים בלב ונפש, להיות בין המלמדים. ובחסד השם הרועה אותי מעודי בהרווחה בוא בטחתי ובו חסיתי שימציא לי ברווח על אספקת התלמידים כפי המצטרך להם…".

והאיש המיוחד הזה, שהוא לא אחר מהרב חיים מוולוז'ין, חתם את האגרת באהבה: "נאום חיים, בן לאבי מורי הרב יצחק זכרונו לברכה".

והאיגרת עושה כנפיים, ובכל מקום אנשים מתעוררים מדבריה המיוחדים, הבוקעים מן הלב. כעבור זמן לא רב מגיעים מכתבים מכל רחבי רוסיה ופולין אל העיירה הקטנה – מכתבי ברכה ועידוד, ובהם תרומות שיספיקו בכדי להקים את אם הישיבות הליטאיות – ישיבת וולוז'ין.