החוקר סימן נקודה במפה ב-1850, ומה שהתגלה שם פתר ויכוח עתיק

השנה תר"י (1850). השמש ניצבת במרכז הרקיע, ולחומה החרבה של חורבת קאייפה – גבעה עלומה בשיפולי עמק האלה – עולה דמות חסונה, עטורת זקן ועטופה באבק הדרכים. זהו ויקטור גרן, חוקר צרפתי נודע, מהחוקרים האירופים הראשונים שסיירו בארץ ישראל מתוך סקרנות מדעית עמוקה ואהבה לנופי התנ"ך. גרן מתבונן סביבו, עיניו בוחנות את שרידי החומה, את שברי הכלים ואת קווי המתאר של האתר. הוא שולף פנקס קטן, רושם בקפידה, ואז פונה לרדת – לא לפני שהוא מסמן את המקום הזה בנקודה ברורה על מפתו.

כשהוא שב לצרפת, הוא נושא עמו את ממצאיו – לא רק בכתבים, אלא בלב. הוא יושב על שולחנו בפריז, מעלעל ביומניו, מצייר את המפות ומתחיל בכתיבת ספרו הגדול: "תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל". כשיצא לאור, עטור באותיות לטיניות ובתרשימים מוקפדים, לבו של גרן פעם בגאווה.

כעבור שני עשורים, בלילה חורפי באנגליה, יושב קצין צעיר בחדרו, נר דולק לצידו. שמו קלוד קונדר. הוא מדפדף לאיטו בספרו של גרן, ובעמוד מסוים נעצר מבטו. התיאור מרתק: "חורבה על תל גבוה בעמק האלה... שרידי חומה, סימנים למבנה קדום...". מהו התל המסתורי הזה? מה הסתתר בין שברי האבן והקוצים? לבו של קונדר יוצא אל המקום. עוד באותו שבוע הוא מתחיל לארגן משלחת סקר לארץ הקודש, מלווה בקבוצת ידידים, חיילים וחוקרים, שאותם שכנע בהתרגשותו: הארץ מלאה אוצרות היסטוריים, ואנחנו נבוא לגלותם.

וכך, גל אחרי גל, עולים חוקרים לתור את הארץ – נושאים בידיהם את ספריהם של גרן ושל קונדר, ובלבם – את זיכרון התנ"ך, את סיפורי האבות, את מלכות דוד.

אך לא כל הקולות זמזמו בהרמוניה. עם התפתחות הארכיאולוגיה, ובייחוד במאה האחרונה, החלו להישמע קולות ספקניים. יש שהעזו לטעון שדוד המלך לא שלט על ממלכה רבת־עוצמה. "אין הוכחות בשטח", אמרו, ועל אף שבתנ"ך כתוב במפורש על ממלכתו הגדולה של דוד, הם סירבו להטות את אוזנם. "הכתובים הם לא היסטוריה של ממש". אתרי המקרא נחשבו בעיניהם לאגדה – ואת ירושלים של דוד המלך דמיינו ככפר דל, לכל היותר. מדוע הם החליטו את זה? האם זה היה קשור לרצון לברוח מן המחויבות למסורת ישראל, ולמשמעות העמוקה שלה? זאת לא נדע.

ואז, בשנת תשס"ח, עלה הארכיאולוג הישראלי יוסף גרפינקל עם צוותו אל חורבת קאייפה – אותה גבעה שגרן סימן ושהציתה את דמיונו של קונדר. החפירות היו קשות – הקיץ לוהט, הקרקע סלעית, ומעטים האמינו כי יימצא משהו ממשי. אך ככל שחפרו, כך נחשפו שרידים: חומה מסיבית כפולת־שער, מבני ציבור, כלים ייחודיים מתקופת הברזל, חותמות קדומות. גרפינקל הכריז: מצאנו עיר מבוצרת מימי דוד המלך. לא כפר, לא מחנה, אלא עיר מתוכננת היטב – המעידה על שלטון מרכזי, על עוצמה מדינית, ועל נוכחות ממלכתית מתקדמת באזור הספר של ממלכת יהודה.

המצודה הזו, שנשמרה בעמק האלה במשך אלפי שנים, שמרה גם את זכרו של דוד. היא לא קראה קריאות, אך האבנים דיברו. ואמרו: המלך היה, והממלכה הייתה. זו לא רק שאלה של מגדלים או של חרבות – זו השבת אמון למסורת עתיקה, אשר רבים פקפקו באמיתותה. המצודה עמדה כעד אילם – אך בוטח – למסורת ישראל, ולגדולתו של דוד.

מדוע בנה דוד המלך את המצודה הזו? ככל הנראה רצה להילחם בפלשתים, שרצונם היה לכבוש את ממלכת ישראל ולשעבד את עם הנצח אליהם. דוד המלך נלחם בהם וניצח, ואנחנו נמשיך לנצח בזכותו, את כל המנסים לכבות ולערער את מסורת הנצח של עם ישראל.

בעמק האלה נלחם דוד בגלית – ובעמק האלה נלחם גם במכחישים את מלכותו. ובשני הקרבות – ניצח.

דוד מלך ישראל חי וקיים.