שבועות: מתן תורה שבכתב או שבעל פה?

הצורה שבה אנו חוגגים בחג השבועות את זמן מתן תורתנו, משאירה נסתר רב על הגלוי. כידוע, לא נכתב בתורה במפורש זמן מתן תורה, ונחלקו קדמונינו אימתי היה, ולכן אנו אומרים 'זמן מתן תורתנו', ולא 'יום מתן תורתנו'. ועצם זה שלא נכתב התאריך, וגם לא נכתב בתורה שחג העצרת קשור למתן תורה, ודאי לא במקרה הוא. וגם השם "מתן תורה" כולל כמה עניינים: הרי התורה, ספר התורה, ניתן רק ביום פטירת משה, ואילו התורה שבעל פה, שלמדה משה ארבעים יום וארבעים לילה, ניתנה במשך ארבעים שנה. באותו יום של "יום הקהל", ניתנו רק עשרת הדברות. האם החג הוא על עשרת הדברות? או על תחילת נתינת התורה? (היו חוקים שניתנו כבר במרה), האם על התורה שבכתב? או התורה שבעל פה?

גם כשקוראים את פרשת מתן תורה בתורה, עדיין הנסתר רב על הגלוי. התורה לא מבארת מה נאמר מפי הקב"ה, ומה נאמר מפי משה, ולכן נחלקו חכמים בדבר. סדר המאורעות נכתב בצורה סתומה שניתנת לפירוש בכמה דרכים, כמו כמה פעמים עלה וירד משה.

והנה אנחנו מתחילים עכשיו את חומש במדבר, ובחומש זה עולה השאלה ביתר שאת. מהי התורה? חומש ויקרא, רובו ככולו ציוויים. חומשים בראשית ושמות, רובם ככולם תיאורים של האירועים. בחומש במדבר באים הסיפורים והמאורעות שהולידו נתינת חוקים, כמו בנות צלפחד, המקושש ועוד. כל הספר שנקרא "במדבר", מתאר את הליכת בני ישראל במדבר, המאורעות שאחרי מתן תורה, והחוקים שניתנו להם בכל פעם, לקראת מלחמת מדין, דיני הלויים והנשיאה לקראת המסעות במדבר, ואפילו דיני התנאים במעשה בני גד ובני ראובן. ובעיקר: הרבה חטאים וניסיונות של העם.

נראה שהתורה באה ללמד אותנו בדיוק את זה: שלצמצם את התורה לאוסף של 613 חוקים, זה חוסר הבנה. התורה היא אמירה כללית על כל העולם. לקיים באופן טכני כך וכך חוקים – זו לא המטרה. המטרה היא הרעיונות שהחוקים באים ללמד ולהטמיע בנו, והתהליכים שקיום התורה יוצר בעם ובעולם. ולכן כל המאורעות, הסיבה שבעטיה הוצרכו ללמוד חוק חדש מהתורה, הצורה שבה נלמד והתקיים החוק וכל מאורעות המדבר – הם חלק בלתי נפרד מהתורה. ההפרדה בין השקפה להלכה, בין אגדה לתלמוד, בין תורה שבכתב לשבעל פה – היא חוסר הבנה. התורה היא הכל, כל מה שהתקבל ממשה והמשיך להשתלשל מדור לדור, כולו הוא התורה, שניתנה "בפירושה", כפי שאומר הרמב"ם, ופירושה הוא לא פחות תורה מן התורה עצמה.

העמימות של חג מתן תורה וזמנו, מלמדת על כך שאין לצמצם את התורה עם יום מסוים, חלק מסוים או סוג מסוים של דברים. ההתגלות של ה' לעם ישראל היא נתינת התורה, כי כל התורה בכל גילוייה, שבכתב ושבעל פה, והדברים המקובלים והנהוגים – הם כולם גילוי של רצון ה' והמשך של אותה ההתגלות. התורה לא מבדילה בין מה שנשמע מפי ה' ובין מה שנשמע מפי משה, כי זו טעות להבדיל ביניהם. כל גילויי רצון ה' ביד משה ותלמידיו הם התורה. "ה' אמר לשכון בערפל", ומתוך הערפל ראינו רק את משה, כי זו הדרך שלנו ללמוד תורה.

ורואים דבר מעניין: בשבועות חוגגים את מתן התורה, אבל בתורה עצמה לא מוזכר שהתורה ניתנה בשבועות. הדבר מוזכר רק בתורה שבעל פה, שנראה שקבעה את החג על תורה שבכתב. ולכן, כשאנו חוגגים את מתן תורה, אנו בעצם מחברים את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. כשחוגגים את פסח – חוגגים את הכתוב בתורה שבכתב. כשחוגגים את חנוכה – חוגגים את הכתוב בתורה שבעל פה. אבל כשחוגגים את מתן תורה, שלא כתוב בתורה, בתורת החג שכתוב בתורה, זה עצמו מתן תורה, חיבור שתי התורות יחדיו. ורק על ידי זה נעשית התורה חיה, שכן כל תורה לעצמה היא חד ממדית, רק החיבור בין שתיהן יוצר דו-ממדיות ונצחיות.