נוער מתמודד

מעניין לגלות שנס לא מבטל פחד. נס פותר בעיה, אבל לא בהכרח משנה הרגלים. בני ישראל יצאו ממצרים, אבל ה"מיצר" עוד לא יצא מהם. ומי אמר שאנחנו שונים?

יש נשמות שעבורן המסע הזה הוא מחויב. יש להן ניצוצות לאסוף דווקא משם

כל כך הרבה פעמים זה קורה לנו. דווקא הרגע שבו משהו טוב מתחיל לקרות, הוא הרגע שבו אנחנו כבר לא מסוגלים להאמין. מה אפשר לעשות במצבים כאלו, של ישועה שמסתתרת ואין כוח אפילו לצפות?

לפעמים לפני שמסבירים מהלכים רוחניים נשגבים, צריך לחשוב על הקומה הראשונה, צרכים פיזיים מתאימים. אברהם אבינו קודם האכיל את האורחים שלו, ורק אחר כך ביקש מהם לברך

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבועי ליהודי ניו יורק שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד

בגיל ההתבגרות הכול נעשה מורכב יותר. המתבגרים חדים יותר, מודעים וחשדניים מול כל ניסיון להשפעה. ובכל זאת, גם הם מגיבים טוב יותר לכלים עקיפים

חנוכה עוד רגע נגמר, והילדים חוזרים ללימודים. איך נגרום לחזרה הזאת להיות נעימה עבורם?

בשבר הזה גם יתרון: הוא גורם לשבירת קונספציות ולבירור מחדש של היסודות הקיומיים, של משמעות ותכלית, של מהות ושל אמת. אחרי הניפוץ הכואב, יש אפשרות לעצירה ובחינה מחדש

גם בדור האינסטנט אין חינוך מיידי. חינוך הוא תהליך, וסבלנות ההורים היא התרופה העיקרית לחיבור מחדש בין ההורה לילד, ולחינוך טוב שבא בעקבותיו

מה הוא אוהב? סיפור אמיתי, עם סוף טוב, שאני מקווה שייתן השראה לעוד הורים מתמודדים

אם נשתמש במונח "בדידות" בחשיבה חיובית, נגלה מיד שדווקא הסיטואציה הזאת יכולה לאפשר לנו להעמיק בהבנת עצמנו ולהכיר את הכוחות האדירים שנטע בנו הבורא יתברך, ואין ספק שנוכל להתמודד עם קשיים פנימיים ולהתכונן לאתגרים חדשים

מודעות וערנות לנושאים יכולה לפעמים להציל חיים, ממש, ולחסוך הרבה עוגמת נפש, צער וכאב

כדי להתמודד עם המציאות המורכבת הזו, יש צורך במערך תמיכה כולל ורב-מערכתי. אבל גם אתם, ההורים, יכולים לעשות הרבה, בבית שלם

טראומה מורכבת היא תלוית תרבות והֶקְשֵׁר, ולכן ממש קל לפספס את האִבחון המדויק שלה. הבנת טראומה מורכבת חייבת להיות בהֶקְשֵׁר של כל קהילה, ומה הצירים המרכזיים בערכים ובשייכות החברתית שבהם

בכל שלושת השלבים אנו, כהורים, מלווים את הילד, אך עלינו להשכיל שככל שהילד גדל – כך זכות הבחירה שלו, שהייתה בידינו, מזדחלת וחוזרת למקומה ולהתנהל בהתאם לכך

אם אדם לא שם לעצמו גבולות, הוא כנראה עושה זאת בגלל מנגנון הגנה אנושי שדוחף אותו לברוח. הוא פשוט "אובד", "אבוד" בצער ובכאב, ברגשות אשמה ותסכול, אז יש לו צורך לחפש משככי כאבים

זו ההזדמנות ללמד את הילד שיעור חשוב: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ואדרבה. צריך לייחל לזה, לצפות לזה, וכשזה מגיע, לא להרוס את הרגע המיוחד

כשחז"ל אמרו: "שכן טוב", הם לא התכוונו לומר שזכה מי שזכה, אלא התכוונו שכל אחד צריך להפוך את עצמו להיות כזה שכן! תהפוך את עצמך לשכן טוב

כאשר נותנים שם לתופעה, לא כדי לקבע אותה, אלא כדי לעבוד עם סט הכלים הנכון, אפשר לחסוך הרבה כאב

אם יש בן שעושה בעיות, לא מתנחמים בשאר האחים, אלא כמו בן יחיד, עושים הכל בכל מכל כל, כדי להילחם עליו. לא מתייאשים, לא מתנחמים בחצי הכוס המלאה, אלא מחפשים כל דרך וכל מה שיוכל לעזור לילד לחזור ולהיות מחובר

מים קרים? מים קפואים? טפטוף בעזרת האצבעות, או לשפוך נטלה שלמה? ואולי בכלל כדאי להפוך את המיטה? ומה עם שיחות מוסר ותוכחה? מה הדרך הנכונה והיעילה לעורר דובים ולעזור להם לקום?

רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה? על סף הרגישות של הנשמה שלנו

אז דיברנו קצת, מה קרה? מה, אסור לדבר? למחרת, התחושה לא חולפת. מה נסגר? פתאום עוברת בראש מחשבה שכל השיחה אתמול היתה מיותרת

משמים קיבלת כאן נורית אזהרה מהבהבת, שאתה כנראה מדי נוטה איתו לדין ולצמצום. בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים, וקול המונה של רומי מנסר בעולם, צריך יותר חסד ויותר רחמים

איך מעניקים לבני הנוער עצמאות, אך גם שומרים על הגבולות שכל כך חשובים עבורם?

המסר שהעברתי בהרצאה היה מעשי ומועיל, ב"ה, אבל את המסר החשוב יותר הן קיבלו לפניה

העיקר בחינוך הוא ה"ימין המקרבת", כמו שהדריכו גדולי ישראל. אבל איך זה מסתדר עם המצווה להוכיח? איך אפשר להתעלם מהמצווה הזו?

כל מחשבה שבאה להשכיח מאיתנו את היסוד הזה, היא סתם עצת היצר הרע, ועל זה אנחנו מתפללים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". איזהו שטן שמאחרינו? אלו דברי היצר הרע, שבאים לייאש אותנו

אנחנו לא מבינים למה הוא פשוט לא מצליח להתארגן בזמן. אנחנו מופתעים כשהוא לא מראה שום רצון לצאת. על הפער בין הרצון לבין היכולת של המתבגר עם הפרעות קשב