למה לפעמים דווקא כשיש נס - אנחנו נתקעים ולא מצליחים להתקדם?

תנסו לדמיין את הסצנה: ים סוף נקרע, מים עומדים כמו חומות ענק מימין ומשמאל. נס ברמה של “אין דבר כזה". ועדיין, כמה פסוקים אחרי זה, בני ישראל מתלוננים. צמאים, רעבים, כועסים. "למה הוצאת אותנו ממצרים?", רוצים לחזור. גם לכם עוברת בראש המחשבה: "איך אפשר לראות נס כזה, ולהתלונן"?

מעניין לגלות שנס לא מבטל פחד. נס פותר בעיה, אבל לא בהכרח משנה הרגלים. בני ישראל יצאו ממצרים, אבל ה"מיצר" עוד לא יצא מהם. תחשבו על זה – שנים של עבדות! שנים של "אין לי שליטה". ופתאום? הם חופשיים, וצריכים לסמוך על מנהיג חדש, וזה מפחיד. מאוד.

ומי אמר שאנחנו שונים? כמה פעמים קורה לנו משהו טוב – הצלחה, התחזקות – ואז, כשמגיע הקושי הראשון, אנחנו אומרים: "עזוב, זה לא בשבילי", "סתם חשבתי שאני יכולה", "עדיף היה לי קודם". לא כי זה באמת נכון – אלא כי שינוי אמיתי דורש מאמץ, דורש מאיתנו לעשות דברים שלא היינו רגילים אליהם קודם.

שינוי אמיתי דורש גם שינוי הרגלים, וזה קשה. בעצם, כשחושבים על זה באמת – רק אחרי ההליכה בתוך הלא־נודע, בין החומות המפחידות האלו, עם כל מה שמלחיץ מסביב, רק אז באה שירת הים הפרטית שלנו.

וזה קורה מסיבה פשוטה מאוד: הים נפתח למי שמוכן לעשות את הצעד הראשון. וגם אם הים עוד לא נפתח לגמרי, עצם העמידה מול הגלים בלי לחזור אחורה (אף על פי שממש ממש רוצים) – זאת כבר התחלה של חופש. העמידה מול הפחדים הכי גדולים שלנו, מול גלים ענקיים שמאיימים להטביע אותנו, יכולה להיות חוויה מפחידה, אבל השירה הפנימית והשמחה העצומה שבאה אחר כך שווה את הכול. שווה לנסות.