כל התכנים של יהוסף יעבץ

התא החי מציב לפנינו תמונה מפורטת ומדויקת של חכמה עמוקה הטבועה במבנה החיים. מדובר ביחידה זעירה שקיומה מתרחש הרחק מעין האדם, ובכל זאת פועלת בתוכה מערכת מורכבת להפליא של סדר, תיאום ודיוק

כשגילו אנשי בולוניה שהדלי נעלם, דרשו את החזרתו. מודנה סירבה, ואף הציבה את הדלי לראווה בארמון העירוני שלה. מכאן התלקחה מלחמת הדלי. שנים של סכסוך טריטוריאלי, כבוד פגוע, דת ופוליטיקה היו הגורם, אבל הדלי היה הקש ששבר את גב הגמל

הקרבה לה' איננה מאפשרת ספונטניות, אלא להיפך, מחייבת אחריות עמוקה יותר. מי שעומד סמוך לשכינה חייב להוכיח שהאדם איננו בעל הבית על הקדושה. הקדושה היא רשות ה', והאדם נכנס אליה רק בתנאים שה' קבע

באותו יום שבו רצו אותו לנשיאות, אמר רבי אלעזר בן עזריה שעליו להתייעץ עם אשתו. אשתו אמרה שהוא נראה צעיר מדי, וזה לא מכובד שנשיא כה צעיר ינהל את החכמים הזקנים. כנראה אשתו צדקה, כי בו ביום נעשה לו נס וזקנו הלבין, ולכן אמר על עצמו "הרי אני כבן שבעים שנה"

נשים לב, שתמיד רק נחיר אחד סתום. זה יכול להיות ימין, זה יכול להיות שמאל, אבל לא שניהם יחד. אבל רגע, איך זה ייתכן? אם לכל אחד מהנחירים יש פוטנציאל להיסתם, איך זה שהם לא נסתמים אף פעם בבת אחת?

כאשר אדם או אומה עומדים באמונה גמורה, הם נאחזים במדרגה שמעל הטבע, וממילא הטבע כבר איננו הגבול האחרון. לכן הים נבקע. אלו הם התנאים להופעת מדרגה נבדלת, אלוקית, שגוברת על החומר

בשנת 1955 פורסם המסמך במלואו, למעט מספר חלקים חסרים, מצדו האחד מופיעים שמות של שמונים מצריים שהיו חייבים לעסוק בעבודות שונות. ומצדו השני שמותיהם של 90 עבדים, כולל פניה אישית לשר בית הסוהר המציינת את חטאו של כל אחד מהם. מצוין גם מוצאם של העבדים, וכאן ההפתעה

שיר השירים הוא משל. האהבה המתוארת בשיר איננה רק אהבת בשר ודם, אלא תיאור של הברית הגדולה בין הקב"ה ובין עמו

כדי להכיר בכך שהגאולה באה מלמעלה ולהשתייך אל התורה שהיא חלק מהגאולה, יש לשחרר הכל, לא לקחת איתנו כלום. זו גם ענווה: אנחנו לא עשינו כלום, לא יצאנו עם חרב וחנית, אלא עם נעליים ומקל. כל השאר – קיבלנו מהגואל, הקב"ה

למעלה מחודש הוא בדרכים, מחזיק באמתחתו מכתב אל הכהן הגדול. תוכן המכתב קצר מאד. מלבד כמה מלות ברכה הוא מכיל את השאלה: "שלח לי אימתי תעשו הפסח". מי הוא המצרי המתעניין בזמן חג הפסח? שמא פרעה?

המהר"ל מגדיר את יציאת מצרים כלידה מחודשת של ישראל כעם שנבדל מן החומר, מן המקריות ומן הכפיפות לעולם הטבע. המצה, המרור, ההסיבה, ארבע הכוסות וההגדה עצמה הם חלקים של מבנה שבו נכנסים בפועל למציאות של חירות

שורה של ממצאים מלמדת כי "השעונים הביולוגיים" לא ממש חופפים. התוצאות שלהם לפעמים סותרות, והמנגנון הלכאורה פשוט שלהם אינו באמת כה פשוט

הוא יצור קשוח ששורד כל אירוע, יכול לחיות כעשר שנים בלי לאכול, יכול להתקיים בחלל, לחטוף מכות איומות ולהישאר בלי פגע ואף לשרוד התרסקות חללית. הכירו את דובון המים

אפילו כאשר יש המשכיות, אין הקודש מתקיים מאליו. צריך לשוב ולהוסיף עצים, לשוב ולהסדיר את הסדר, לשוב ולחדש את המחויבות. האש שבמקדש היא צורתו הנגלית של עיקרון פנימי יותר: חיי קודש אמיתיים אינם חיים של רושם רגעי, אלא של נאמנות מתחדשת

חקלאי דרוזי, שבא לעסוק במלאכתו בסמוך לשרידי היישוב העתיק, נתקל במטמון עצום של מטבעות כסף, טמון בתוך כדי חרס. לא מטבעות בודדים היו שם ואף לא קופה קטנה של אדם פרטי, אלא אוצר של ממש: 4,560 מטבעות כסף במצטבר

הגר"א לימד אותנו איך ללמוד. הוא העמיד דגם של תלמיד חכם ששב אל המקורות עצמם, בודק נוסחאות, משווה בין בבלי, ירושלמי, תוספתא, מדרשים, ספרי הלכה וקבלה, ואינו מסתפק בלימוד כפי שמקובל במקומו או בזמנו

כלל גדול אצל המהר"ל: שום דבר אינו במקרה ואינו סתם, לכל דבר יש הסבר. גם לצורה, צבע, צליל, ודאי למאפיינים מרכזיים. חודש ניסן אינו פשוט "חודש שיצאו בו ממצרים" ולכן חוגגים אותו, אלא הוא מייצג בכל מאפייניו את המהות של הגאולה

האם ניתן היה לנצח את גרמניה הנאצית מוקדם יותר? מובן שהכל בידי שמיים, אבל היסטוריונים כיום טוענים כי טכנית זה היה אפשרי

מוחו של התמנון אינו יושב מעל הוושט, כפי שמצוי אצל יונקים, אלא בנוי כטבעת המקיפה אותו. המוח הוא בצורת חישוק, ובאמצע החישוק עובר הוושט! המשמעות היא שכל מזון שהתמנון בולע עובר ממש דרך מרכז העצבים שלו

כדור הארץ אינו כדור אחד אלא אוסף של לוחות רבים שנמצאים מתחת לאדמה, כמו קשקשים. כל הלוחות מכוסים באדמה, בתים, עצים, יערות וכבישים, אבל מתחתם ישנם לוחות, והם זזים מדי פעם. למה?