חידה שממתינה אלפיים שנה: המרדף אחרי הצלופחית

הצלופח הוא דג מצוי, שמוכר שנים רבות למחקר. יש עמים שאוכלים אותו (לא אנחנו, אין לו סימני כשרות), אבל הוא נושא איתו חידה גדולה לבני האדם, שכבר למעלה מאלפיים שנה ממתינה לפתרון.

הצלופח חי ובועט, מתפתל, צד, אוכל ושוחה מרחקים גדולים. אבל מאיפה הוא נולד? לכל בעל חיים יש אם שהולידה אותו, במקרה שלנו – צלופחית. אבל ככל שניסו בני האדם להתחקות אחרי הצלופחים, הם לא מצאו צלופחית. ביתרו את גופות הצלופחים, חיפשו ביצים, מערכת שמאפשרת היריון, כמו בכל דג – אך ללא הועיל. אין צלופחית, אין ביצים ואין צלופחים קטנטנים. יש רק צלופחים גדולים. איך זה יכול להיות?

לפני כ-2,300 שנים עמד המלומד היווני אריסטו, שנחשב לאבי חוכמת הטבע, והכריז: הצלופחים נוצרים מן הבוץ. כאשר השמש מחממת אותו, נוצרים צלופחים. זה מה שהוא ראה בעיניו, אחרי ניסיונות רבים מאד של חיפוש הורי הצלופחים.

אך גם בעת החדשה, במאה העשרים, עדיין לא נפתרה התעלומה. זיגמונד פרויד, בטרם נודע לעולם כאבי הפסיכואנליזה, עסק בצעירותו בנתיחת צלופחים בניסיון למצוא זכר לאפשרות של רבייה. הוא בחן מאות צלופחים, ולפי המסופר הגיע לכארבע מאות, ואף על פי כן לא הצליח להגיע לממצא ברור. כל הצלופחים נראים אותו דבר, ואף אחד מהם לא מסוגל להטיל ביצים.

החוקר הגרמני יוהנס שמידט הקדיש 25 שנים לחיפוש אחר צלופחים צעירים. לא היה זה חיפוש פשוט, שכן אין מדובר בחיה ששוהה במקום אחד, אלא ביצור שמחזור חייו פרוש על פני מרחבים עצומים. שמידט אסף, מדד, השווה ומיפה את גודלם של הצלופחים הצעירים שנמצאו במקומות שונים בים. ואז התגלה דפוס מרתק: ככל שמתקדמים לכיוון מסוים באוקיינוס, הצלופחים שנמצאים נעשים צעירים וקטנים יותר.

המרדף הזה הוביל אותו לבסוף אל ים סרגסו, מרחב ימי ידוע באוקיינוס האטלנטי, באזור המזוהה בתודעה העממית עם תחום משולש ברמודה. שם נמצאו הצורות הצעירות ביותר של הצלופחים. מסתבר ששם הם בוקעים מן הביצים, אך עדיין, לאן נעלמות נקבות הצלופח?

תוצאות המחקר היו מפתיעות: הצלופח משנה את עצמו לאורך חייו לצורות שלא היינו מזהים אותן איתו, בלי מעקב צמוד המוכיח שמדובר באותו יצור.

מחזור חייו של הצלופח האירופי הוא מן המופלאים שבמחזורי החיים הידועים בטבע. בשלב הראשוני, המכונה "לרווה", הוא יצור קטן ודק, שדומה לעלה שקוף. צורה זו רחוקה מאוד מן הדמות המוכרת של הצלופח הבוגר, עד שקשה להעלות על הדעת שמדובר באותו יצור. בצורה זו הוא בוקע מן הביצה אי שם בים סרגסו. בשלב השני הוא נעשה ל"צלופח זכוכית", שלב מעבר שבו גופו עדיין שקוף למחצה, והוא מתקדם לעבר פתחי הנהרות. משם הוא נכנס אל המים המתוקים, ואז הוא מקבל את צורתו הידועה יותר, "הצלופח הצהוב". בצורה זו הוא חי שנים רבות, לעיתים כ-25 שנים, בנהרות ובמקווי מים פנימיים.

בשלב הזה הצלופח אינו זכר ואינו נקבה. אין לו אפשרות להתרבות או להטיל ביצים, הוא פשוט חי בשלווה, ולכן אף חוקר לא הצליח למצוא סימנים לכך. כל הצלופחים המוכרים לנו במשך אלפי שנים היו רק הצלופחים בשלב השלישי. הצלופחית "נולדת" רק בשלב הרביעי, אחרי שנים שהצלופח מתפקד כ"צלופח צהוב". אם הוא לא ניצוד, ושרד את התקופה, הוא מגיע לשלב הרביעי, ונעשה ל"צלופח כסוף". צבעו מתחלף, עיניו גדלות, גופו מתאים את עצמו לחיים במעמקי הים, ובאותה שעה ממש מתפתחת מערכת הרבייה שלו. בד בבד קורה דבר שכמעט אינו מתקבל על הדעת: מערכת העיכול שלו נעלמת! שלב האכילה הסתיים...

מכאן מתחיל אחד המסעות המפרכים בעולם החי. הצלופח שוחה כ-10,000 קילומטרים בחזרה אל ים סרגסו. אין זה מסע של ימים ספורים, אלא נדידה עצומה, בעומקים שבין 600 מטרים לשני קילומטרים, לאורך מרחבים ימיים אינסופיים, וכל זאת מבלי לאכול כלל. הוא מתקיים על מאגרי האנרגיה שצבר במשך שנותיו במים המתוקים, כאילו כל חייו הקודמים לא היו אלא הכנה למסע האחרון.

עד כאן מגיע הידע שלנו, עד לאזור ים סרגסו. אבל עדיין, איש לא ראה בטבע צלופח נולד. גם בעידן הטכנולוגיה, הלוויינים, המשדרים והמיפוי המדויק, הצלופחים מגיעים אל הים הרחוק, ושם כאילו נבלעים. הם נעלמים מעיני החוקרים דווקא בשלב שבו נדמה כי הנה תיחשף התשובה הסופית. מה שמזכיר לנו שוב, שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד על חכמת הטבע.