מלחמת הדרורים: כשהאדם מנסה להתערב בטבע

מאו דזה דונג היה שליטה הבלתי מעורער של סין הקומוניסטית. הקומוניזם האמין ביכולתו של האדם לשלוט על הטבע, לשנות סדרי עולם, ולשנות גם את הטבע האנושי.

בשנת 1958 החליטה הנהגת סין הקומוניסטית לצאת למלחמה כוללת נגד ארבעה מזיקים: חולדות, זבובים, יתושים ודרורים. מזיקים אלו פגעו בתבואות ובפירות, והממשלה הקומוניסטית המפוארת החליטה שהיא תנצח אותם ותגדיל את התפוקה הלאומית של סין. הקמפיין, שנודע בשם "מסע ארבעת המזיקים", היה חלק מן "הקפיצה הגדולה קדימה", המהלך השאפתני שבאמצעותו ביקש מאו דזה דונג להאיץ את הפיכת סין למדינה תעשייתית וחקלאית חזקה. הדרור הוגדר כאויב, מפני שסברו שהוא אוכל גרעינים ופוגע ביבול, ולכן הוצג כמכשול בדרך לשפע חקלאי.

הרעיון נראה למאו ולמפלגה פשוט. אם הדרורים אוכלים תבואה, חיסולם יגדיל את כמות המזון. בהתאם לכך גויס הציבור כולו, כולל ילדים, תלמידים ועובדי מדינה, להשתתף במסע. אנשים ירו בדרורים, הרסו קינים, שברו ביצים והפעילו שיטה המונית נוספת: הכאת סירים, תופים וגונגים כדי למנוע מן הציפורים לנחות. לפי דיווחים מן התקופה, הדרורים הוכרחו לעוף שוב ושוב עד שמתו מתשישות ונפלו לקרקע. מסע התעמולה הציג את הפעולה כחובה פטריוטית, וההשתתפות בו הוגדרה כמעשה אזרחי למען המדינה.

מקורות בני הזמן ומקורות מאוחרים יותר הזכירו הרג של מאות מיליוני דרורים, ובכמה מקורות אף הופיעו מספרים גבוהים בהרבה. מדובר היה במבצע לאומי, רחב, ממושמע ואגרסיבי, שביקש לשנות בכוח את האיזון האקולוגי של סין.

אלא שכאן התברר הכשל היסודי. הדרורים אכן אכלו גם גרעינים, אך לא פחות מכך הם אכלו חרקים. כאשר חוסלה אוכלוסיית הדרורים בהיקף גדול, נעלם אחד הטורפים הטבעיים של מזיקים חקלאיים, ובמיוחד של ארבה וחרקים אחרים שפגעו ביבולים. במצב זה נוצרה תגובת שרשרת. אוכלוסיות החרקים התרבו במהירות, השדות נפגעו, והיבול שנועד לגדול דווקא הידרדר. בריטניקה מסכמת זאת בפשטות: עם ירידת מספר הדרורים, אוכלוסיית הארבה התפוצצה ופגעה ביבולים במשך שנים.

המדינה פעלה כאילו מערכת אקולוגית היא מנגנון פשוט של סיבה ותוצאה: יש חיה שאוכלת תבואה, מחסלים אותה, ומקבלים יותר תבואה. בפועל, המערכת הייתה מורכבת בהרבה. הדרור לא היה רק צרכן של גרגרים, אלא גם חלק ממנגנון בקרה טבעי ששמר על החרקים ברמה נסבלת. כאשר חוליה אחת הוסרה בכוח, המערכת כולה יצאה מאיזון.

בשנת 1960, כשהנזק כבר נעשה ברור יותר, שינתה ההנהגה את הקו. מאו הורה להפסיק את הרג הדרורים, ואת מקומם מילאו ברשימת ארבעת המזיקים – פשפשים. אוכלוסיית הדרורים בסין הידלדלה מאוד, ובהמשך אף יובאו דרורים מברית המועצות כדי לסייע בשיקום האוכלוסייה.

אך מציאת האויב החדש בדמותם של הפשפשים לא הציל את סין. מחקר מ-2025 העריך שהקמפיין נגד הדרורים גרם לירידה של כמעט 20 אחוז בתפוקת היבולים, והוביל לבדו למותם של כשני מיליון בני אדם. באותו הזמן הגיע "הרעב הגדול של סין", בשנים 1959-1961, כל כולו היה תוצאה של צירוף קטלני בין המדיניות הכלכלית הכושלת במסגרת "הקפיצה (הדמיונית) הגדולה קדימה", השמדת הדרורים, יעדי ייצור בלתי מציאותיים, דיווחי שקר מלמטה למעלה, הפקעות של מזון, שיבושים חמורים בחקלאות ובחלק מן האזורים גם בצורות ושיטפונות. מיליונים מתו ברעב הגדול, אך למנהיג הגדול לא חסר אוכל, ודמותו המפוטמת הופיעה על גבי כרזות המהללות את תבונתו.

מה שאירע בסין בסוף שנות החמישים נהפך מאז לדוגמה קלאסית ליוהרה של האדם בכלל, ושל הקומוניזם בפרט. מאו ביקש להראות שהאדם הסוציאליסטי החדש מסוגל לכבוש גם את החקלאות וגם את הטבע עצמו. בפועל, מסע השמדת הדרורים המחיש את ההפך: מערכת אקולוגית איננה נשמעת לפקודה, והבנה חלקית של תפקידי בעלי חיים עלולה להוליד תוצאות הפוכות לגמרי מן הכוונה המקורית.

ועל זה אמרו חז"ל: "תן דעתך שלא תחריב את עולמי".