נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה: סיפורו המוזר של כפר התיירות הסודני

בבוקר בהיר אחד בשנת תש"נ, נראה מחזה מוזר בכפר הנופש ארוס שבסודן. אחד מהמקומות הציוריים והפופולריים ביותר באזור, אתר צלילה מועדף על תיירים. השמש כבר עלתה מעל מי הים האדום, והאור החל לגעת בבקתות העץ שלאורך החוף. הרוח הקלה שנשבה מן הים הזיזה את דלתות העץ הרפויות, וגלי החול שהצטברו בלילה כיסו את השבילים שבין המבנים. האורחים הראשונים יצאו מן החדרים, חלקם עדיין בבגדי ים, בדרכם אל ארוחת הבוקר, אולם עד מהרה התברר שמשהו איננו כשורה. המסעדה הייתה סגורה, המטבח עמד ריק. גם הקבלה שבכניסה לכפר הנופש הייתה נטושה. אנשי הצוות, אותם עובדים אירופיים שהתרוצצו תמיד בין הבקתות והחוף, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

כך הסתיים בוקר אחד סיפורו המוזר של אחד מאתרי הנופש החריגים ביותר שנראו על חופי הים האדום. במשך שמונה שנים פעל במקום זה, סמוך לכפר הדייגים ארוס שבצפון-מזרח סודן, אתר תיירות שנראה לכאורה רגיל לחלוטין. תיירים מאירופה הגיעו לצלול במים הצלולים, לשחות בין שוניות האלמוגים ולבלות על החוף. אך מאחורי החזות השלווה של הכפר הסתתר מבצע מודיעיני מורכב, שנועד למטרה אחת: חילוץ יהודי אתיופיה.

המקום עצמו לא היה חדש. בשנות השבעים הקימה חברה איטלקית אתר נופש קטן על חוף מבודד של הים האדום. הפרויקט לא האריך ימים. האזור היה מרוחק, הדרכים קשות, והעסק נסגר. כאשר אנשי המוסד הישראלי חיפשו דרך לפעול באזור מבלי לעורר חשד, התגלה האתר הנטוש כהזדמנות בלתי רגילה. מבנים כבר עמדו במקום, המזח הקטן עדיין היה קיים, והחוף היה מתאים לשיט ולצלילה. הסיפור הרשמי נבנה סביב רעיון פשוט: להפעיל מחדש את כפר הנופש.

בתחילת שנות השמונים הגיעו למקום אנשים שנראו כאנשי תיירות אירופיים. הם תיקנו את הבקתות, פתחו מסעדה קטנה והחלו לפרסם את המקום כיעד צלילה אקזוטי. הכפר קיבל שם רשמי – Arous Holiday Village – והחל לקלוט אורחים. מי שהגיע למקום מצא אתר נופש צנוע אך מושך: חוף מבודד, מים שקטים ושוניות אלמוגים שלא נפגעו עדיין מתיירות המונית.

האורחים לא ידעו כי רוב אנשי הצוות אינם מדריכי צלילה, אלא סוכני מודיעין. ביום הם הפעילו את האתר כמלון לכל דבר, בלילה היו יוצאים למשימה אחרת לגמרי. באותה תקופה שהו בסודן אלפי יהודים מאתיופיה, בני קהילת ביתא ישראל, שברחו מארצם בתקווה להגיע לישראל. התנאים במחנות הפליטים היו קשים, והדרך להברחתם החוצה הייתה מסוכנת. אנשי המוסד חיפשו נתיב שקט שיאפשר להוציא קבוצות קטנות מבלי לעורר את תשומת לב השלטונות.

מוקד לכל הפעילות הזו שימש כפר הנופש. בלילות היו הסוכנים יוצאים במשאיות אל אזורי הפליטים, אוספים קבוצות קטנות של אנשים ומביאים אותם אל החוף הסמוך לכפר. שם המתינו להם סירות מהירות או כלי שיט צבאיים שהגיעו מן הים הפתוח. לעיתים היו אלה ספינות של חיל הים הישראלי, ולעיתים מטוסים שהמריאו ממנחתים מאולתרים במדבר. הכפר שימש בסיס לוגיסטי לכל הפעילות הזאת, והכל במסווה של תיירות.

האתגר המרכזי היה לשמור על מראית עין של אתר תיירות רגיל. התיירים אכן הגיעו למקום, והצוות נדרש לנהל את המקום במלוא הרצינות. סיפורים מאותה תקופה מתארים כיצד מדריכי הצלילה – שהיו למעשה סוכנים – נאלצו לבלות שעות עם אורחים נלהבים ולספר להם על עולם האלמוגים, בעוד בלילות עסקו במבצעים חשאיים. פעם אחת אף הופתעו הסוכנים כאשר חיילים סודנים הגיעו לפתע לסיור באזור. אנשי הכפר קיבלו אותם בחיוכים, הציעו להם משקה והציגו את המקום כאתר תיירות שקט שאין בו דבר מיוחד.

הפעילות נמשכה כמה שנים, ובמהלכה הועברו בדרך זו מאות יהודים מאתיופיה. בסופו של דבר, כאשר המבצע החשאי הגיע לסיומו והפעילות עברה לשיטות אחרות, נסגר כפר הנופש באותה פתאומיות שבה נפתח. כל אנשי הצוות, המדריכים, המלצרים, הועלו על מטוס הרקולס צבאי, וחזרו לישראל כלעומת שבאו. יום אחד קמו האורחים וגילו שהצוות נעלם. לא נותרו הסברים רשמיים, רק אתר נופש קטן שנראה לפתע נטוש באמצע החוף.

רק שנים רבות לאחר מכן, כאשר אלפים רבים מיהודי אתיופיה כבר התבססו בארץ האבות, הסיפור המלא הותר לפרסום, וכך התברר פשר ההיעלמות המוזרה של אנשי צוות כפר הנופש בבוקר בהיר. מי שמגיע לו החזר כספי מוזמן לפנות למוסד הישראלי, ואולי יקבל.