כיצד נושאים את הקודש? פרשת נשא בעקבות רש"ר הירש

פרשת נשא נראית במבט ראשון כפרשה מרובת עניינים שאין ביניהם חיבור גלוי: עבודת בני גרשון ובני מררי במשכן, שילוח הטמאים מן המחנה, דיני גזל הגר, פרשת סוטה, פרשת נזיר, ברכת כהנים, ולבסוף קורבנות הנשיאים.

אולם בפירושו של הרב הירש מתברר כי הפרשה כולה עוסקת בבניין מחנה ישראל סביב השראת השכינה. לאחר שבפרשת במדבר נקבע סדר המחנות וסדר הלויים סביב המשכן, באה פרשת נשא ומבררת כיצד מחנה זה מתקיים: מי נושא את המשכן בפועל, מה מרחיקים מתוכו, כיצד מתקנים בו פגיעה באמון ובממון, כיצד מתמודדים עם פריצת גבולות המשפחה, כיצד אדם פרטי מבקש לעלות למדרגת קדושה מיוחדת וכיצד הברכה האלוקית נמשכת אל כלל ישראל. כל הדברים האלו הם תמונה כללית שמציירת את חיי מחנה ישראל, ארץ ישראל בזעיר אנפין.

תחילת הפרשה משלימה את מפקד הלויים. בני קהת כבר נמנו בסוף פרשת במדבר, מפני שהם נושאים את כלי הקודש עצמם. בפרשת נשא נמנים בני גרשון ובני מררי, הנושאים את יריעות המשכן, מסכיו, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו. הלימוד הוא: אין קדושה כללית בלי חלוקת תפקידים מדויקת. "קדושה" יכולה להיות רק מושג ערטילאי, אם לא פורטים אותו קודם כל לחלוקה, סופרים ומונים, מסבירים ומחלקים, וכך אפשר להתחיל "לעבוד".

ברגע שהובן כיצד המשכן יהיה נייד, ויופיע מחדש בכל מקום שבו בני ישראל יחנו, בא דין שילוח הטמאים מן המחנה. "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". שלושת המחנות הם דרגות בקדושת החיים הלאומיים. מחנות צבא או קבוצות נוודים מחולקים לאזורים שונים, שקשורים ביחסים אנושיים, משפחות וכדומה, אבל בני ישראל מחולקים לפי מקומות בעלי קדושה רוחנית שונה. כך מחלק היהודי את העולם: לדברים קרובים אל הקדושה ורחוקים ממנה, והיחס בהתאם.

מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל מבטאים סדר של חיים הסובבים סביב הקודש. הטומאות שנזכרות כאן הן ביטוי לכך שיש מצבים שבהם האדם, מצד מצבו הגופני או המוסרי הסמלי, אינו עומד לפי שעה במדרגת ההופעה הציבורית של שכינה בישראל. ההרחקה היא זמנית ומוגדרת, והיא נועדה לשמור על משמעות המחנה כמקום חיים שנערך לפני ה'.

מכאן עוברת התורה לדיני גזל הגר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'". הנושא נראה לכאורה לא קשור, אבל זה בדיוק מה שבאה התורה ללמד, שפגיעה בממון הזולת איננה נשארת בתחום היחסים שבין אדם לחברו בלבד. כאשר אדם מועל באמון חברו, הוא "מועל מעל בה'", מפני שחיי החברה בישראל עומדים תחת משפט ה'. אין מחנה שכינה יכול להתקיים כאשר הממון, האמון והאחריות החברתית נשארים מחוץ לתחום הקדושה. התיקון כולל וידוי, השבת הקרן, תוספת חומש, ובמקרה שאין גואל לנגזל – ההשבה עוברת לכהן. בכך התורה מלמדת כי אין פגיעה אנושית שנבלעת ונעלמת. גם כאשר הנפגע כבר איננו, וגם כאשר אין לו יורש, החובה המוסרית אינה מתבטלת. הקודש דורש תיקון של המעשה, ולא די בתחושה פנימית של חרטה.

פרשת סוטה, שבאה לאחר מכן, עוסקת במצב שבו נפגע האמון הבסיסי ביותר שבתוך הבית. התורה מלמדת אותנו איך ניתן להשיב את השלום, או להכריע את הספק ההורס את הבית מבפנים. חיי המשפחה בישראל אינם עניין פרטי מנותק מן המחנה, הם אחד מיסודות קדושת המחנה. כאשר נכנסת לתוך בית רוח קנאה וחשד, נוצר מצב שאי אפשר להשאירו תלוי באוויר. התורה יוצרת סדר משפטי מקדשי מיוחד, שבו הדברים נמסרים אל המקדש, אל הכהן ואל שם ה' הנכתב ונמחה במים. עצם העובדה ששם ה' נכנס אל בירור שלום הבית מלמדת, בדרכו של הרב הירש, כי השכינה בישראל אינה שורה רק במקדש, אלא גם באמון, בנאמנות ובטהרת החיים המשפחתיים.

מיד לאחר סוטה באה פרשת נזיר. חז"ל קשרו את הסמיכות, ואמרו: "כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין". הרב הירש רואה בנזירות תגובה של אדם שרוצה להגן על עצמו מפני חולשת החושים והיצרים. אולם אין זו קדושה טבעית וקבועה. הנזיר פורש מן היין, מניח לשערו לגדול ואסור לו להיטמא למת, ובכך הוא מקבל על עצמו מעין פרישות מיוחדת. אך בסיום נזירותו הוא מביא קורבן, והדבר מלמד שהפרישות אינה תכלית החיים הישראליים הרגילים. התורה אינה מבקשת ליצור חברה של פורשים מן החיים, אלא חברה המקדשת את החיים. הנזיר הוא צורך שעה, דרך אישית של התגברות, ולעיתים תיקון לאדם שראה כיצד החומריות עלולה להוליך לקלקול. אבל שלמות התורה אינה בהתרחקות קבועה מן העולם, אלא בהעמדת העולם תחת משמעת ה'.

מתוך כך מגיעה הפרשה לברכת כהנים, ובפירוש זה בולטת מאוד שיטת הרב הירש. הכהן איננו מקור הברכה. הוא איננו בעל כוח עצמאי המעניק לישראל שפע מכוחו. הוא שליח מצווה, כלי המבטא את הברכה שניתנה מאת ה'. על הפסוק "כה תברכו את בני ישראל" מובא בשמו: "הכהן המברך אינו אלא מכשיר – כלי המבטא את הברכה". הרב הירש מוסיף כי מות שני בני אהרן לימד לדורות שרק עבודה "אשר ציוה ה'" היא עבודה, ואילו עבודה "אשר לא ציוה" היא זרה. לכן גם בברכת כהנים אין מקום להמצאה אישית או לרגש דתי בלתי מצווה. "כה תברכו" פירושו כך, ולא בשינוי. הכהנים אינם יוצרים את הברכה, אלא אומרים את הנוסח שנצטוו לומר, ובכך "מתוך גרונם של הכהנים מברך הקהל את עצמו בברכה שציוה ה'".

הדגשה זו מתאימה מאוד לכלל משנת הרב הירש. עבודת ה' אינה נמדדת בהתפרצות הרגש בלבד, אלא בנאמנות לציווי. גם הברכה, שהיא לכאורה הביטוי החם והפתוח ביותר של יחס אלוקי לישראל, נקשרת אל צורה מדויקת, אל נוסח, אל מצווה ואל סדר ציבורי. הכהן עומד מול העם, אבל אין הוא עומד מעל העם כבעל כוח עצמאי. הוא חלק מעבודת המקדש, שהרי הכתוב מגדיר את תפקיד הכהנים "לשרתו ולברך בשם ה'". משום כך ברכת כהנים אינה מחווה פרטית של אהבת הכהן לישראל, אלא חלק מן השירות שהוטל עליו.

בביאור תוכן הברכה עצמה רואה הרב הירש סדר עולה של שלמות האדם. הברכה הראשונה, "יברכך ה' וישמרך", נוגעת להצלחה הגופנית והחומרית ולשמירתה מפני נזק. אין התורה מזלזלת בצרכים החומריים של האדם. אדם צריך קיום, נכסים, גוף, ביטחון ושמירה. אך הברכה הראשונה אינה עומדת לבדה. אחריה באה "יאר ה' פניו אליך ויחונך", העוסקת בהארה רוחנית, בכישרונות הדעת וההבנה, ביכולת האדם להכיר את מטרות ה' בעולם ולכוון את חייו לפיהן. הברכה השלישית, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", היא כבר פסגת הסדר: קרבת ה' והשלום. הרב הירש כותב: "אין אנו נכספים לקרבת ה' כדי להשיג על ידיה ברכה חומרית ורוחנית, אלא אנו מבקשים ברכה חומרית ורוחנית כדי לעשות בה את רצון ה' – למען נהיה ראויים לברכת ה'".

הברכה החומרית היא בסיס, ההארה הרוחנית היא מדרגה גבוהה יותר, והשלום הוא שלמות שבה כל כוחות האדם וכל חלקי החברה עומדים בהרמוניה תחת שם ה'. לכן מסתיימת ברכת כהנים בפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". השם האלוקי הוא הנחתם על ישראל, והברכה איננה רק רווחה, אלא נשיאת שם ה' בתוך חיי העם.

לאחר ברכת כהנים באים קורבנות הנשיאים. מבחינה ספרותית זו פרשה ארוכה החוזרת על אותו נוסח 12 פעמים, וכל נשיא מביא בדיוק אותה נדבה לחנוכת המזבח. הרב הירש רואה בחזרה זו עיקר גדול. התורה אינה מקצרת את הקורבנות ואינה אומרת שכל הנשיאים הביאו דבר אחד, מפני שכל שבט הוא יחידה בפני עצמה בתוך הכלל. השוויון בקורבנות אינו מוחק את האישיות השבטית, והפירוט החוזר אינו מיותר. הוא מלמד שכל שבט משתתף בבניין המקדש מתוך עצמיותו, וכל אחד ראוי להיזכר בפני עצמו. כלל ישראל איננו המון אחיד, הוא אחדות המורכבת משבטים, מתפקידים ומכוחות שונים, וכולם מכוונים אל מזבח אחד.

כך מתברר המבנה הפנימי של פרשת נשא. היא מתחילה בנשיאת המשכן בידי הלויים, ומסתיימת בנשיאת נדבת הנשיאים אל המזבח. באמצע היא עוסקת בטהרת המחנה, באמון הממוני, באמון המשפחתי, בנזירות, ובברכה האלוקית. כל חלק בפרשה עונה על שאלה אחרת: כיצד נושאים את הקודש, כיצד שומרים עליו, כיצד מתקנים את הפגיעה בו, כיצד אדם מתעלה מעבר למדרגתו הרגילה, וכיצד ה' מטביע את שמו על ישראל.