הביא ברכה לאנושות: סיפורו של הבית המקולל

בלב שכונת טלביה בירושלים (כיום ברחוב גדליהו אלון) ניצב מזה שנים רבות מבנה אבן כבד קירות, מוקף חומה עבה ושער ברזל ישן. במשך עשרות שנים לא ניכרה שום תנועה בבית ובחצרו. החלונות תמיד סגורים למחצה, תריסים עבים סביבם, החומה הגבוהה מסתירה את החצר, ורק לעיתים נשמעת תנועה חרישית מתוך שטח המתחם. בשכונה החדשה שהתפתחה סביבו החלו התושבים להתלחש על המקום. היו שקראו לו בפשטות "הבית המקולל", ונמנעו מלהתקרב אליו.

הסיבה הייתה מזעזעת: מבנה זה שימש מאז שנת 1887 כבית חולים למצורעים. עד אז התגוררו מצורעים בבקתות ליד שער ציון, וכן באפיק נחל קדרון, סביבות ירושלים. תורמים שהגיעו מגרמניה הקימו את בית החולים למצורעים במיקומו הנוכחי, והוא התמלא עד מהרה עד אפס מקום.

בסוף המאה ה-19 הייתה הצרעת מן המחלות שעוררו פחד עמוק בכל ארצות המזרח. המחלה, שנקראת בלשון הרפואה מחלת הנסן, על שם הרופא הנורווגי גרהארד ארמור הנסן שזיהה את החיידק הגורם לה בשנת 1873, נתפסה במשך מאות שנים כגזירת גורל שאין לה תרופה. התסמינים החלו בדרך כלל בכתמים בהירים או אדמדמים על העור, ובהמשך איבדו החולים תחושה באזורים שונים בגוף. הפגיעה במערכת העצבים גרמה לשיתוק חלקי, ועם התקדמות המחלה הופיעו עיוותים בידיים, ברגליים ולעיתים גם בפנים.

אך מעבר למחלה עצמה היה גורל החולים קשה עוד יותר. המצורעים נחשבו בחברות רבות למנודים. משפחותיהם התרחקו מהם, ולעיתים אף נאלצו לעזוב את ביתם. רבים מהם חיו בבידוד כמעט מוחלט.

בית החולים למצורעים נקרא "בית הנסן", על שם מגלה המחלה. הבניין הוקף חומות גבוהות. החומות לא נועדו רק למנוע הדבקה, אלא גם להסתיר את החולים מעיני הציבור. בתוך המתחם התגוררו אנשים שנדבקו במחלה מכל רחבי האזור. רובם היו ערבים מוסלמים, אך היו ביניהם גם נוצרים ויהודים. כולם חיו בתוך אותה חצר סגורה, הרחק מן העיר ההולכת ונבנית סביבם.

בינתיים התפתחה טלביה לשכונה נאה ומטופחת. בתי אבן רחבים נבנו בה, עצים ניטעו ברחובות, והאזור נעשה אחד המקומות המבוקשים בירושלים. אלא שבמרכז השכונה עמד אותו מתחם מוקף חומה, שממנו יצאו לעיתים אנשים בעלי מראה מעוות או תחבושות על פניהם. הדבר הספיק כדי ליצור סביב המקום אווירה של פחד. ילדים הוזהרו שלא להתקרב לחומות. תושבים סיפרו זה לזה סיפורים על קללות ורוחות רפאים. האבנים עצמן, כך אמרו, נושאות עמן מחלה.

המציאות מאחורי החומות הייתה שקטה ועצובה. החולים חיו שם במשך שנים ארוכות, חלקם עד סוף חייהם. הטיפול הרפואי באותם ימים היה מוגבל מאוד, ורופאים רבים בעולם עדיין ניסו להבין כיצד ניתן להתמודד עם המחלה.

רק במחצית השנייה של המאה ה-20 החלה תפנית של ממש. והתפנית החלה כאן, מאחורי החומות האלו. כאן חי ד"ר משה גולדגרבר, שפעל בתוך המתחם הירושלמי ואף התגורר בו עם משפחתו. עבודתו התמקדה לא רק בטיפול הרפואי עצמו אלא גם בשינוי הגישה כלפי החולים. הוא היה דוגמה אישית למסקנה המדעית אליה הגיע: מחלה זו אינה מדבקת! לחינם בודדו את המצורעים והתרחקו מהם שנים כה רבות. המחלה המכונה "מחלת הנסן" פשוט אינה מדבקת.

עד אותה תקופה נהגו להחזיק את המצורעים בבידוד קפדני, מתוך פחד מהדבקה ומתוך תפיסה חברתית עתיקה שראתה בהם קבוצה שיש להרחיקה מן הציבור. גולדגרבר פעל לביטול מדיניות זו. והעיקר: הוא פעל לפיתוח תרופה למחלת הנסן, ואף הצליח, בהתבסס על עבודתם של כימאים שקדמו לו. הפיתוח הסופי של התרופה למחלת הנסן נעשה גם הוא בתוך מתחם בית החולים, על ידי הרופא יעקב שסקין שעבד במקום. הוא מצא בשנת 1964 את הנוסחה, שחיסלה למעשה את המחלה סופית. הייתה זו ה"תלידומיד", שחיסלה את פרנסתו של שסקין... החולים טופלו ושוחררו לביתם.

בית החולים המשיך לעבוד עוד כעשרים שנה על מקרים חדשים. הוא סיפק טיפול, וכאשר החולים החלימו – הם שוחררו. עד שנות ה-2000 המחלה מוגרה לחלוטין, וכיום בית החולים לשעבר משמש מרכז עיצוב ואמנות, גלריות ותערוכות, תיירות ומסחר. כך, בסייעתא דשמיא, הפכו שליחי ההשגחה העליונה את המקום שנחשב מקולל למקום שמח מלא חיים.