נעשה ונשמע: מתן תורה במשנת המהר"ל

האם מתן תורה הוא מתנה? המהר"ל משיב על כך בשלילה: "האדם מצד טבעו הוא נברא חסר, מפני שהוא בעל גוף וחומר, ומפני שיש בו הכנה גדולה יותר ממה שמתגלה בו מצד הטבע בלבד". 

מתנה היא משהו נחמד, שאם קיבלת אתה אומר תודה, או אפילו תודה רבה, ואם לא – אתה ממשיך לחיות. אבל האדם נברא חסר, בלי התורה הוא לא יכול להגיע לתכלית שלו. לכן מתן תורה חיוני לכל בני האדם, למרות שהתורה ניתנה לישראל.

אך האם נתינת התורה משלימה את מה שחסר לאדם? לא!

האדם עצמו צריך להשלים את מה שחסר, כמובן באמצעות התורה, אבל זה מוטל על האדם: "האדם יציר כפו של הקדוש ברוך הוא, מבחר התחתונים - חסר, עד שהוא נשלם על ידי מעשה עצמו. ועל ידי מצוות התורה יגיע האדם אל ההשלמה".

מתן תורה הוא נתינת צורת חיים שעל ידה האדם יוצא מחסרונו ומגיע אל שלמותו.

לא רק האדם, אלא גם העולם מצד עצמו אינו שלם בלי התורה. יש בעולם הרבה הפסד וחיסרון, שלא היה בו בזמן הבריאה. כאשר אדם נברא, הוא היה בגן עדן. כל החיסרון שבעולם מקורו מחטא האדם והקללה שבאה אחר כך, ועל ידי התיקון, העולם יחזור לשלמותו בלי חיסרון, בלי חיות טורפות, וגר זאב עם כבש, בלי מחלות, בלי "בזיעת אפך תאכל לחם", בלי "בעצב תלדי בנים" וכך הלאה.

בניגוד למחשבה כאילו תפקידנו הוא רק לתקן עולמות רוחניים, אומר המהר"ל ב"תפארת ישראל": "אין ספק שהתורה שנתן השם יתברך הוא תיקון עולם הזה, שהוא בעל חיסרון בוודאי", ולכן ניתנה התורה "כדי שיהיה הבריאה בשלמות". מכאן מובנת משמעותו של מאמר חז"ל, שהעולם היה תלוי ועומד עד מתן תורה. התורה היא ההשלמה הפנימית של העולם.

חז"ל אומרים כי עשרת הדברות היו ראויים להיאמר בדיבור אחד, ואת זאת מבאר המהר"ל, משום שהתורה היא סדר העולם, וכל סדר מקשר דבר עם דבר עד שהכל נעשה אחד. בעצם הכל דבר אחד, אור אחד פשוט. אצלנו הוא מחולק לפרטים, מחמת המגבלה שלנו, היכולת שלנו לתפוס היא רק פרט אחרי פרט, אבל באמת – הכל חלק מדבר אחד אינסופי.

עשרת הדברות, שהם שורש כל התורה, ראויים מצד מעלתם להיאמר כאחד. רק מצד חולשת המקבל האנושי נפרט הדיבור האלוקי לדיבורים מובחנים. מתן תורה הוא אפוא מפגש בין האחדות האלוקית העליונה ובין העולם האנושי שזקוק לפירוט, הדרגה והסברה.

מדוע ניתנה תורה בחודש השלישי (סיון) דווקא?

חז"ל אמרו במדרש על הפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ": "זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמיים שתינתן למטה מן השמיים, ואיזה זה תורה". אין התורה יורדת לעולם אלא כאשר המציאות הוכנה לכך. יציאת מצרים, ספירת הימים, ההגעה למדבר, ההיטהרות והפרישה, כולם הם סדר הכנה מחויב לקבלת דבר שהוא למעלה מן העולם, ויורד ונכנס אל המציאות הגשמית שלנו.

כמו הזמן, גם המקום לא נבחר באקראי: "המקום של מדבר סיני שהוא מוכן גם כן לתורה". התורה אינה שייכת לארץ מסוימת מצד טבעה, למעמד חברתי מסוים או לכוח אנושי מסוים. היא באה ממקור עליון, ולכן ניתנת במקום שאינו קניינו של אדם פרטי ואינו חלק מסדרי החיים הרגילים.

התורה ניתנה לנו על ידי אבי הנביאים, משום ש"ראוי שתינתן התורה על ידי אחד שהוא מיוחד ונבדל מן הכלל", מפני שלתורה יש "המדרגה העליונה המיוחדת". משה היה האדם האחד בתולדות האנושות, שמדרגתו מתאימה להיות הצינור שדרכו התורה יורדת לכלל ישראל. המהר"ל מדמה זאת ללב באדם: הלב מקבל את החיות ושולח אותה לכל האיברים. כך משה, מצד מעלתו המיוחדת, מקבל תורה עבור הכלל כולו.

ואחרי שראינו את גודל המשמעות של האירוע, נשאלת השאלה, כיצד תיתכן נתינת התורה, שהיא "שכל הפשוט העליון", לאדם שהוא "בעל גשם וחומר"? זו אכן הייתה טענת המלאכים, שהתנגדו לנתינת התורה לבני אדם, לכאורה התורה שייכת לעולם עליון, למלאכי מרום, לא לשוכני חומר.

תשובת משה למלאכים מגלה שהתורה ניתנה דווקא לאדם, מפני שהיא פועלת בתוך מציאות שיש בה יצר, חיסרון, אב ואם, מלאכה, קניין, קנאה, עבירה ותיקון. מלאך אינו זקוק לתורה במובן זה, מפני שאין בו אותה התמודדות שבה התורה מתקנת ומרוממת את האדם.

ולכן מעלת התורה היא דווקא בכך שהיא יכולה להיכנס לעולם החומרי ולרומם אותו. התורה היא עליונה, אבל אינה נשארת בשמיים. היא יורדת אל האדם, מפני שדווקא האדם, בהיותו בעל חיסרון ובעל בחירה, יכול להתעלות על ידה. החומריות של האדם אינה סיבה למנוע ממנו תורה, אלא להפך, היא הסיבה לצורך שלו בתורה. התורה ניתנת לאדם מפני שהוא מסוגל להשלמה. הוא זה שיכול "להשתמש" בה וליישם אותה. משל למלך שרצה לתקן את ארצו, ומצא סגולה חכמה מאד שמתקנת כל קלקלה. לאיפה יפנה אותה? לא למגורי העשירים והשרים, אלא למקומם של העניים, ששם הקלקלה, ושם יוכלו הם לתקן על ידי סגולתו של המלך.

מדוע ניתנה תורה בקולות, ברקים, וקול ההולך מסוף העולם ועד סופו? משום שמתן תורה הוא שינוי בסדר המציאות, וכיוון שהדבר הניתן הוא שינוי עליון, נמשך ממנו שינוי בכל העולם. לא יתכן שינוי סדר העולם, בעוד ש"עולם כמנהגו נוהג".

המהר"ל מביא את דברי חז"ל שבשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל "היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו", ומלכי העולם רעדו ושאלו אם מבול בא לעולם. התשובה שניתנה להם היא שאין זה מבול של חורבן, אלא נתינת "חמדה טובה" לישראל.

מדוע כפה הקב"ה את ההר כגיגית על בני ישראל? המהר"ל דוחה את ההסבר הפשוט שלפיו הכפייה נעשתה רק מפני שישראל עלולים היו לחזור בהם מחמת האש הגדולה, שהרי כבר אמרו "נעשה ונשמע". בעיני המהר"ל, הכפייה מלמדת דבר עמוק יותר: התורה מוכרחת לישראל מצד עצם מציאותם. היא אינה רק דבר שהם הסכימו לקבל מרצונם, אלא דבר שבלעדיו אין להם קיום. לכן נאמר "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". להישאר ב"נעשה ונשמע" זה להישאר בתפיסה של "מתנה", וזו לא האמת. התורה היא גם מתנה, אבל היא גם דבר שכפוי כגיגית, דבר שבלעדיו אין טעם לעולם ולחיים.

השלב של "נעשה ונשמע" חשוב מאוד, הוא מייצג את הרצון של ישראל ואת זה שמצידם הם יעשו הכל גם בלי שיכריחו אותם. אבל האמת היא שאנחנו חייבים בכך.

חג השבועות הוא יום הופעתו של הסדר בעולם, הסדר המוכרח היחידי שניתן במתן תורה, ומוטל עלינו להשליט אותו על חיינו ועל העולם.