אורית גרוסקוט

בגיל הנעורים, לפני החזרה בתשובה, לא הבנתי למה בכלל צריך להתחתן. לפני שבועיים עמדתי מתחת לחופה של הבן שלי. בין זיכרונות ילדות לחתונה מרגשת - פרצה מלחמה, הזוג הצעיר הגיע, ובת ה־4 שלי סיפרה סיפורי טילים שגרמו לי לחשוב

שמתי לב שאני מסדרת שונה, נוטה לקפוץ מפעולה לפעולה, מנקה ומסדרת באופן יסודי, אך נוטה להתמקד בפרטים. פעמים רבות הבחנתי שאני מגיעה לכאוס גדול – בפרט כשנוספו ילדים לתמונה. עם השנים, מצאתי את עצמי אומרת לעיתים קרובות: "יש לי בלגן בראש"

הכול התחיל מדגם מיניאטורי אחד של חנות ספרים, והפך לתחביב שמכניס שקט, ריכוז ותחושת שליטה. מצאתי את עצמי בונה חנות ספרים זעירה. חיפשתי רגע של שקט - גיליתי עולם

חשבתי שמדובר בגימיק יקר, דחיתי, פקפקתי והתלבטתי. רק כשבחרתי להקשיב לקול הפנימי, גיליתי איך שמיכה אחת הפכה עבורי לכלי הרגעה יומיומי, שמזכיר לי: את יודעת בדיוק מה את צריכה

גדלתי בבית שבו לא דיברו על כיבוד הורים – פשוט חיו אותו. מסבא סיעודי ועד אמא שהלכה חצי שעה ברגל בכל שבת, למדתי בלי מילים מהי נאמנות, מסירות ואהבה שאין לה תנאים או חשבונות

בגיל 40, אי שם לפני המון שנים - נניח ארבע - כתבתי טור על מסקנותיי מהחיים. ובכן, נדמה לי שהגיע הזמן לעדכן מסקנות ולבדוק מה השתנה. טור יום הולדת שמח

אחרי כמה שנים משהו פקע. אולי מיתר, אולי חוט עדין שנקרע בלב והתחיל לדמם מגעגוע. התחלתי ללקט מחדש את החלקים הטובים מבין אלו שנזרקו. מצאתי אותם מנצנצים בעפר, בוהקים, מעלים לי דמעות בעיניים

אני זוכרת שההצגה הייתה טובה, יותר מטובה, אבל החוויה האישית שלי הייתה, מה שנקרא, "מטלטלת". אני יושבת בשורה הראשונה, ובסיום ההצגה עומדת ומוחאת כפיים בהערכה. בנוסף למחיאות הכפיים - מגיעות דמעות

חשבתי שאני יודעת מהו מוסר, עד שקופאי אחד עם זקן וחולצה לבנה אמר משפט ששינה לי את כל נקודת המבט. מה שהתחיל כעוד משמרת "לפנות בוקר" בשדה התעופה הפך עבורי לשיעור חיים שהולך איתי עד היום

הייתי עמוסה, עייפה, בלי אוויר, ואז אחותי אמרה לי משפט שעורר בי כעס אבל הפך לנקודת מפנה. שנים אחר כך הבנתי שזו הייתה קריאת השכמה של אהבה. לקח לי לא מעט זמן להודות בכך שהיא העירה אותי בחזרה לחיים

האם הבת שלי הרגישה את מה שהרגשתי כשנכנסה יחד איתי לעזרת הנשים? האם היא חוותה את אותה תחושת פליאה נוכח המתיקות האינסופית הזו? נוכח החיבוק הכמעט מוחשי שעוטף אותך שם? אני באמת לא יודעת

מי חשב שספר כזה קטן יכול לקחת פטיש 100 קילו ולהוריד לי על הלב הכואב? זה כואב, זה שורף וזה פותח לי פתח לתשובה

אם יש דבר אחד חשוב שתעשי באלול - זה לשמוח ולהעלות אנרגיות. למה? כי מתוך השמחה תבוא לך השראה. מתוך השמחה תצליחי לעשות תשובה. מתוך השמחה תצליחי להתפלל. מתוך השמחה תצליחי לקום מוקדם. מתוך השמחה תצליחי לעשות כל מה שאת רוצה

למה סבתא נונה הייתה שוטפת את הבית בתשעה באב? מה ענה סבא שלי למדריכים של השומר הצעיר במעברה, ומה הקשר לגאולה ולבית המקדש? טור אישי מלא געגוע

כשפוליטיקאים ישראלים יושבים באולפני ה-BBC ומדברים על רצח עם, וכשגנרל בדימוס המכהן כראש מפלגה קורא לחיילי צה"ל "רוצחי ילדים" – הצד השמאלי של המפה צריך להתעורר ולהבין מי מייצג אותו ואיך. גם אם יש בישראל "שמאל מתון", "שמאל שפוי", "שמאל מרכז", או כל הגדרה מכובסת אחרת – כל עוד אין התנערות גלויה מאותם אנשים, המצוקה הפוליטית של השמאל רק תלך ותחריף. עדיין מעוניינים בבחירות?

מרגישים המומים ומופתעים נוכח ההפגנות באוניברסיטת קולומביה? אל תלכו רחוק. ממש ברגעים אלו סטודנטים שונאי ישראל עורכים הפגנה דומה באוניברסיטת תל אביב. לא משנה להם העובדה שהם נהנים מזכויות שוות (ולעיתים אף מקבלים הטבות רבות בשל היותם בני מיעוטים) - הם רוצים לציין את יום "אסונם" לכאורה, ללא כל קשר לעובדות היסטוריות. ויש להם עזרה מבפנים, כמובן. מי? נשיא האוניברסיטה בכבודו ובעצמו. ולתפארת מדינת ישראל

ברקע גילויי האנטישמיות הרבים בקמפוסים בארה"ב, נערך בקונגרס שימוע לנשיאות האוניברסיטאות המובילות במסגרתו מסרו סטודנטים יהודים עדויות מזעזעות. למרבה החרפה, הנשיאות סירבו לגנות במפורש את האנטישמיות ואת הקריאות לרצח העם היהודי. האם ממשלת ישראל צריכה לנקוט בפעולה? טור דעה

הבלבול וההלם: איך נראה בוקר שמיני עצרת ברחובות החרדיים בירושלים, את מי הוציאו מבתי הכנסת למכוניות, ומה עובר על אימא לילדים שרואה יירוטים מעל הראש ויודעת שאין בנמצא שום מקלט או ממ"ד? כתבת הידברות משתפת

עשיתם צבא? לא עשיתם צבא? זה בכלל לא משנה. לומדי התורה, הרימו את ראשכם! הניחו בגאון את המגבעת על הראש ולכו בגו זקוף. אתם יהודים במדינת היהודים, ולאף אחד אין זכות לבזות אתכם על מי ומה שאתם. נמאס לשתוק

למה פילאטיס במתנ"ס השכונתי זה בעצם להיט, ומה הופך את גיל 40 ל-20 החדש. רק טוב יותר? חמישה סעיפים שאת צריכה לגזור ולשמור

בימים האחרונים מתרחשים אירועי טרור חמורים בלוד עיר הולדתי. פוגרומים שמזכירים את ליל הבדולח והתנהגות מסוכנת של המון מוסת ופרוע. לצערי יש כאלו המנסים לתת לכך לגיטימציה בטענות שונות

אחרי מתקפה תקשורתית חסרת תקדים במשך למעלה משנה, הגובלת בהסתה פרועה תוך שימוש בטכניקות מניפולטיביות שלא מביישות את אחרון צוררינו, אין פלא שאלו התמונות והסרטונים שהערבים מעלים לרשת

אולי נעצור רגע ונחשוב: מדוע מסיתים אותנו זה נגד זה? מדוע מחפשים שעיר לעזאזל בכל פעם? מדוע משסים אותנו אחד בשני בעזרת כותרות מדממות? האם לא הגיע הזמן לפעול בצורה אחרת?