גם אתם מרגישים שמנסים להחזיר אתכם לשגרה מאפס למאה? הכל טוב. תנשמו

שביעי של פסח עבר, מארגנים, מסדרים ואורזים את עצמנו כדי לחזור הביתה. מדליקים את הטלפון הנייד. הפסקת אש. בזמן ששרנו, אכלנו וחגגנו את הנס הגדול של קריעת ים סוף, נחתמה הפסקת האש. בוהה בטלפון בחוסר אמון.

זהו? נגמר? ברגע אחד עוברים ומתערבלים בתוכי כל כך הרבה רגשות ומחשבות. קוראת שוב ושוב את אותן השורות. מנסה למיין את הרגשות, לתת להם שם, להבין אותם. הרגש הראשון שאני מזהה, והוא גם החזק מכולם - אכזבה. כמו כולם, רציתי שכל הסיפור הזה עם איראן ייגמר אחת ולתמיד, ואם אפשר לגראנד פינאלה לקבל גאולה שלימה - מה טוב. אחר כך אני מזהה ספקנות וחוסר אמון. זהו, נגמר? ככה? חודש וחצי של מתח מטורף, ריצות לממ״ד, פיצוצים, לילות בלי שינה - הכל הסתיים? זה אמיתי? במקום הקלה, מרגישה חוסר ודאות ששוטף אצלי בלב כל חלקה טובה. אין אמונה בגויים. נקודה. בטח שלא באיראנים.

בין כל המחשבות והרגשות אני מזהה גם כעס. בשביל מה עברנו את כל זה?! בשביל מה נלחמנו, כדי לתת להם זמן להתחמש ולהתחזק?! אבל יותר מכל אני מרגישה בלבול. בנותיי, שעומדות סביבי במעגל, משקפות אליי בחזרה את אותן תחושות.

הצליל העדין של הודעות נכנסות בנייד מבשר: "חוזרים ללימודים". מלשכת ראש העיר שולחים הודעה לקונית: "ירושלים חוזרת ללימודים כסדרם החל מיום חמישי". הייתכן?

"חוזרים ללימודים מחר", אני אומרת לבנות. ההלם שלהן ניכר. שתיקה, בכי. הן לא רוצות לחזור ללימודים, הן מפחדות. ובצדק. אני עסוקה בהחזרת הבית לקדמותו והשתלטות על מפלצת הכביסות האימתנית של חול המועד (שנדבר על זה?!), לא מקדישה הרבה מחשבה למילים כשאני אומרת להן: "ככה אמרו, שחוזרים ללימודים ממחר".

עכשיו, כשאני יושבת רגועה עם כוס קפה מול המחשב, קל לי לנסח בראש את המילים הנכונות שהייתי צריכה להגיד: "כתבו שחוזרים ללימודים, אבל אנחנו ניקח כמה ימי התאוששות ממה שעבר עלינו, ובעזרת השם עם כוחות מחודשים והרבה תפילה נשתדל לחזור לשגרה ביום ראשון". קל להיות חכם לאחר מעשה.

בשקט של הבוקר, אני מבינה שאין שום סיבה למהר ולשלוח אותן. למה בעצם? כי מישהו שם בעירייה או בממשלה החליט? איך אני מצפה מהן לחזור ככה, מאפס למאה, כשאני בעצמי בסערת רגשות, כשאני בעצמי לא מסוגלת לחזור?

אחת הבנות שלי מצאה את עצמה עם בעלי ברחוב בזמן האזעקה שהייתה בירושלים אחרי חתימת הפסקת האש. הם כמובן היו בדרך למרחב מוגן כשהיא ראתה יירוט עצום מעל ראשה, שהבעיר את השמיים באור אדום בוהק, ואז כמובן – פיצוץ אדיר. כשהם נכנסו פנימה, היא רעדה כולה.

לכי תחזירי עכשיו ילדה רועדת ומפוחדת למערכת החינוך, ותצפי ממנה לשבת בכיתה כאילו לא קרה כלום.

חוסר אונים מוחלט.

למזלי, תוך כדי הפעלת מכונת כביסה, התקשרתי לאימי ושיתפתי אותה במצב ובסערת הרגשות בבית. כמורה לאמנות היא אמרה: "תני לה טושים ודפים, שתוציא הכול, שתצייר את הרגשות שלה". וכך עשינו. בין הפעלת מכונה להפעלת מייבש, לניקוי כיורי פסח, ישבתי עם הבנות על הרצפה בחדר וציירנו את הרגשות שלנו, את הפחדים, את התקוות ולבסוף גם את כל מה שעושה לנו טוב ושמח. זה עזר, זה הרגיע, וזה גרם לי להבין שפעלתי על אוטומט כשאמרתי להן דברים בלי לחשוב לעומק על משמעותם.

אז אני כאן כדי להגיד לכם: עברנו טירוף במשך חודש וחצי, וחוסר הוודאות הזה ממשיך ומלווה אותנו גם עכשיו. אין לנו מושג עד כמה, ואם בכלל, תחזיק הפסקת האש הזו, ומה משמעותה מאחורי הקלעים.

תנו לעצמכם זמן לנשום, לישון, לקרוא, לראות משהו מצחיק. טיילו עם הילדים, צאו איתם לגינה הקרובה, עשו מה שצריך כדי לאזן את מערכת העצבים העייפה שלכם. עשו מה שצריך כדי לעבד תחושות, רגשות ומחשבות. לכו עם הקצב הנכון לכם.

אל תצפו מעצמכם לחזור לפעילות מלאה ומושלמת, גם אם כותרות מפוצצות כמו "חוזרים לשגרה, איזה כיף" מתנוססות מכל עבר.

כן, שגרה זה כיף, אבל עברנו חודש וחצי מטורף. צריך לנשום את השגרה כדי לקבל אותה.