כשאחותי אמרה לי ‘לכי להתנדב’ - כעסתי, לא הבנתי אז שהיא מצילה אותי מעצמי

16 שנים אחורה, כמעט 10 שנים לתוך תהליך התשובה. צפת עיר הקודש. אמא ל-4 ילדים קטנים. התינוק בן 6 חודשים. זה לא תרגיל במתמטיקה, זו הייתה המציאות שלי. מוצאת את עצמי מסתובבת בבית ותוהה למה אני מרגישה שמשהו חסר. מודה להשם על המתנות שנתן לי, ועדיין מרגישה ריקנות מלחיצה. מסתכלת על הבלגן בבית, שמסתכל עלי בחזרה. יודעת שיש לי המון מה לעשות, כלים, כביסות, בישולים, ובכל זאת לא מצליחה להתניע את עצמי. מבינה שמשהו לא בסדר איתי.

מתקשרת לאחותי הגדולה מתוך מחשבה שאמצא אצלה אוזן קשבת. אחרי חצי שעה של שפיכת לב ודמעות היא פוסקת בטון השמור לאחיות גדולות: "לכי להתנדב". הלם. דקה של התאוששות, התחושות שלי נעות מהר מאוד בין כעס ("מי היא בכלל? היא לא מבינה שיש לי 4 ילדים קטנים? לא מספיק שאני כל היום בנתינה?"), לבין עלבון ("אני שופכת את הלב וזה מה שיש לה להגיד?!"). את המילים המדויקות שנאמרות לה בתגובה להצעה - אשמור לעצמי. בואו נגיד שהתגובה שלי לא הייתה נעימה. בכלל.

אולי מתוך הצורך להוכיח לאחותי שהיא טועה, ואולי מתוך תחושת המחנק והצורך לקום ולעשות משהו שלא קשור לטיפול בילדים או בישול ארוחות, אני עושה בדיוק מה שאחותי הציעה. מוצאת את עצמי מתקשרת לבית ספר קהילתי בתחילת דרכו ושואלת: "אתם צריכים מתנדבת?".

המנהלת, אחרי ההלם הראשוני, קופצת על ההזדמנות בשתי ידיים ומזמינה אותי להתייצב למחרת בשעה 09:00 במשרדה. אני מגיעה עם תינוק בעגלה (לא בטוח שהיא ציפתה לזה) והרבה מוטיבציה. הקלדה, גזירת דמויות מנייר, השגחה על ילדות קטנות בזמן ההפסקה, ניקוי הכיתה וכן, גם ניקוי שירותים - את כל אלו אני עושה בהתנדבות ובלב מלא התרגשות: אני יוצאת בבוקר! אני מתלבשת, מתאפרת! לא נשארת בפיג'מה, אני יוצאת!                                                                               

עד כמה שלא אהבתי להודות בזה אז, היום, במבט לאחור אני יכולה להודות בפה מלא: אחותי צדקה. כל כך צדקה. ההתנדבות חשפה בי כוחות נפש חבויים, הוציאה אותי מדכדוך שיכל להפוך בקלות לדיכאון מתמשך, העירה אותי והחזירה אותי לחיים. עצם הנתינה ללא תמורה פתחה לי פתח למתנות גדולות שהגיעו אחר כך. מכאן הדרך לייעוץ תעסוקתי ולימודי מקצוע הייתה יחסית קצרה. לא נטולת מהמורות, אבל מספקת.

מה יש בהתנדבות שגורמת לשינוי כזה בבן אדם? אני זוכרת את עצמי חוזרת משעות של התנדבות עם שמחה, כוחות מחודשים לטיפול בילדים שלי ומוטיבציה לנקות ולסדר את הבית. איך זה יכול להיות? הרי לפי דרך הטבע הייתי אמורה לחזור מותשת, עייפה. אני מניחה שכאן טמון הסוד הגדול של החיים, של העולם, של היהדות. “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעל הבית”. את חושבת שאת הולכת ונותנת מעצמך לאחרים, את בעצם מקבלת יותר. הרבה יותר.