כמה נמוך אתם מוכנים לרדת רק כדי להפיל ראש ממשלה מכהן?

קצת אחרי השבעה באוקטובר, עם פרוץ המהומות באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, קמו פוליטיקאים ואנשי תקשורת המזוהים עם השמאל ושאלו בבהלה: "איך זה יכול להיות, עדיין יש אנטישמיות?!". אותם ישראלים, שעד אז בחרו בהגדרה "ישראלי" על פני "יהודי", חוו פרץ התעוררות בנוסח "אם יהודי לא עושה קידוש, הגוי עושה לו הבדלה". לרגעים זכינו לשמוע "רגעי התפכחות" מצמררים, הלקאה על חטא ואפילו בקשת סליחה ממגורשי גוש קטיף. נדמה היה לנו, הגוש המאמין, הימני, שהנה סוף סוף אחינו היקרים הגיעו להבנה שהאויב המסוכן הוא לא אחיהם חובש הכיפה, אלא בן דודם מעבר לגבול. כמה תמימים היינו.

בזמן שחיילינו מחרפים נפשם בכמה חזיתות, בזמן שטובי בנינו נקברים באדמה, קמים פוליטיקאים, חלקם 'לשעברים', מעוורים משנאה ומלאים ברעל, ומראים בצורה גלויה את פרצופם האמיתי. הילדים ה"מסכנים" בעזה מעניינים אותם הרבה יותר מהילדים הנרצחים בעוטף, בירושלים, בשומרון, וכן, אפילו בתל אביב. הילד העזתי מסרטוני התעמולה של החמאס יקר לליבם הרבה יותר מהיתום היהודי התורן, כן, גם זה שנולד יתום מאמא מהדקה הראשונה לחייו. חוסר ההבנה שלהם בכל מה שקשור להגדרת "מיהו האויב ומהו ניצחון" צורם כל כך, עד שגם ילד בן 6 עשוי להביט בהם בתימהון ולשאול: "אתם של ישראל?".

אז כן, הם של ישראל, וכן, אנחנו זקוקים נואשות לגואל שיבוא ויעשה לנו קצת סדר. וכן, הוא יבוא, כך אנחנו מאמינים. כך האמינו אבותינו היהודים מדורי דורות – מאמינים בני מאמינים. במה? בביאת המשיח. משיחיים? תואר כבוד מבחינתנו. המשיחיות שלנו עדיפה אלפי מונים על דמיונות שווא שסופם בפיגועים ובנרצחים שכונו בזמנו "קורבנות שלום". הזיה.

כשפוליטיקאים ישראלים יושבים באולפני ה-BBC ומדברים על רצח עם, וכשגנרל בדימוס המכהן כראש מפלגה קורא לחיילי צה"ל "רוצחי ילדים" – הצד השמאלי של המפה צריך להתעורר ולהבין מי מייצג אותו ואיך. גם אם יש בישראל "שמאל מתון", "שמאל שפוי", "שמאל מרכז", או כל הגדרה מכובסת אחרת – כל עוד אין התנערות גלויה מאותם אנשים, המצוקה הפוליטית של השמאל רק תלך ותחריף.

ואת חבריי מהשמאל אני שואלת: עדיין מעוניינים בבחירות? אתם הרי יודעים שזה לא באמת יצליח לכם, כל עוד תמשיכו לתמוך באנשים שמדברים כאחרון המחבלים. ההתנערות שלכם מהם צריכה להיות גלויה, בוטה, מכאיבה. לא מלמול חלוש, לא התייפייפות פוליטית בסגנון "דבריו הוצאו מהקשרם". ניתוק מוחלט של חבל הטבור. אחרת? אתם תרוצו פעם אחר פעם לבחירות, והימין, למורת רוחכם, יעלה פעם אחר פעם לשלטון. לא חבל על כל המאמץ?

כשאין הבנה בסיסית בשאלת ה"למה" – למה אנחנו כאן? מאיזו זכות ומאיזה כוח?; כשיש חמלה לאויב שרוצה לשחוט אותך במו ידיו, ואף מצהיר זאת שוב ושוב; כשכל מה שבוער בלב זו שנאה עיוורת למי שהם מכנים לא אחת "הנאשם"; כשדברי ראש ממשלה לשעבר באולפני ה-BBC נשמעים כמו מסרי תעמולה של החמאס; כשההצהרה הדרמטית של אלוף במילואים אחרי דברי הבלע שלו היא "אני עומד מאחורי הדברים שלי" – לא נותר לנו אלא להרים עיניים לשמיים ולבקש גאולה. הפסוק "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" מקבל, לצערנו, משנה תוקף בימים אלו. אבא, תרחם.