חמש וחצי בבוקר, גן סאקר: לקח לי 10 שנים להגשים חלום פשוט

לפני 10 שנים הכרזתי בפני כמה חברות טובות על חלום – אני רוצה לקום בבוקר מוקדם מאוד, לפני הילדים, ללכת הליכה מהירה בטבע ולחזור הביתה לפני שהם קמים. החברות, שידעו והכירו את סדר היום, הגיבו בחיוך. לפני 10 שנים הבית שלי היה, ברוך השם, הומה קטנים. הרעיון לקום מוקדם ולצאת להליכה היה מופרך וקרוב יותר לרעיון של טיסה למאדים. עבורי בכל אופן. תוסיפו לכך את העובדה שהמגורים שלי בשכונה מרכזית בירושלים לא ממש קרובים לטבע, אלא אם כן אתם מחשיבים את העצים שמנסים לנשום בין בניין לבניין.

אני יודעת בוודאות שאני רוצה ללכת בטבע ולנשום אוויר צח

שנים חלפו. בזמן הקורונה הצלחתי להגשים את החלום באופן חלקי. גיסתי ואני (היי פייגא!) היינו יוצאות להליכה מהירה ברחובות השכונה. בשש וחצי בבוקר כבר היינו בחזרה בבית עם כוס קפה. ככה מוקדם. מכל מיני סיבות לא הצלחנו להתמיד.

קחו קדימה עוד כמה שנים.

הרעיון מנקר לי בראש, לא עוזב אותי. אבל אני יודעת בוודאות שאני רוצה ללכת בטבע ולנשום אוויר צח, לא על מדרכה, אספלט ועשן מכוניות. אני צריכה טבע. לפני כשנתיים פרסמתי במייל השכונתי הודעה: מחפשת שותפה להליכת בוקר, שתחלוק איתי מונית עד לפארק הקרוב.

ההענות הייתה דלילה עד לא קיימת. היו שהציעו לי להצטרף לקבוצת נשים, אבל אני רציתי שותפה אחת, שתחלוק איתי מונית או שניסע יחד ברכב, לא קבוצת הליכה. פרסמתי גם בוואטסאפ השכונתי, וכלום. אף אחת לא ענתה בחיוב. 

עברו עוד שנתיים.

אני פונה למישהי שמנהלת קבוצת נשים פעילה ומבקשת ממנה לפרסם שם בקשה: "מחפשת שותפה להליכה מהירה בטבע". התשובה שלה מפתיעה אותי בענק: אין צורך לחפש, היא רוצה, ויש לה רכב. לא צריך לחלוק מונית.

אחרי 10 שנים (!) מהיום שבו חלמתי - הגשמתי, בחסדי השם.

הדבר הראשון שהיכה בי והימם את כל החושים: הריח. ריח היער

אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בי ביום שיצאתי להליכה בפארק בשש בבוקר. הדבר הראשון שהיכה בי והימם את כל החושים: הריח. ריח היער. הריח העמוק של אדמה, מחטי אורן ועלים. אם תעשו סקר ריחות, לדעתי ריח אדמת יער מוביל בטופ 5. יחד עם ריח גשם, ריח של תינוק וריח של לחם טרי שיצא עכשיו מהתנור.

השמש עלתה מאחורי הבניינים, האוויר היה קריר, טהור, נקי, וגיליתי עולם שלם של אנשים שקמים בשעה הזו ויוצאים להליכה או לריצה.

תחושת הסיפוק והשמחה – אין לתאר.  הסתכלתי על אותם אנשים, אלו שתמיד רציתי להיות כמותם, וחשבתי: "אני כאן, זה אמיתי וזה קורה".

על הדרך, תוך כדי הליכה מהירה, התגבשו בי כמה תובנות:

כל דבר בזמן שלו

אני יודעת, קל לדבר בדיעבד. ספרו לי על זה. אני לא יודעת למה השם החליט שדווקא עכשיו אכיר את האישה המדהימה שעושה איתי את הליכות הבוקר (היי מירי!) ולא לפני שנתיים, נניח, אבל יש לזה סיבה, כמו שלכל דבר יש סיבה, והיא טובה.

הטבע הוא רפואה, מתנה. הטבע בבוקר הוא רפואה כפולה

אני בן אדם של בוקר. אני יודעת שכל ינשופי הלילה לא מסוגלים להבין זאת, אבל יש אנשים של בוקר. תנו לי לקום מוקדם, לנשום אוויר צח, לראות טבע וזריחה, ואני מספיקה פי 10 ממה שאספיק בלילה, בו אני רק רוצה שמיכה, ספר טוב וכוס תה.

תעשי טוב לעצמך – יהיה טוב לך ולאחרים

מכירים את משל הכוס המלאה? אז כזה. רק עם דלי. ענק, מלא מלא מלא, עד שהטוב נשפך לך מכל הצדדים ואת ממש נחמדה. כשאני עושה מה שאני אוהבת ויודעת שהגוף שלי צריך, כמו הליכת בוקר בטבע – אני נחמדה יותר, נעימה יותר לעולם, לילדים ולעצמי. כולם מרוויחים.

בקיצור, מתפללת שאזכה להתמיד.

המסקנה שלי מהסיפור? תעזו לחלום, תגידו מה אתם רוצים. בעזרת השם תזכו להגשים בזמן הנכון. ואם מישהי אחת קראה וקיבלה מוטיבציה לצאת ולהגשים משהו שעושה לה טוב על הלב, עשיתי את שלי.