סוף בין הזמנים והכוחות נגמרו? הסיפור שכל אמא עייפה צריכה לקרוא

לפני כמה שנים חברה שלחה לי תמונה של לביאה נחה על ענף של עץ בגובה 10 מטרים.

זה היה בדיוק כשהרגשתי אמא "ככה ככה". מכירות את המושג? אמא "ככה ככה" זו אמא עייפה ומתוסכלת, כי לפני רגע היא צעקה על הילדים. אמא "ככה ככה" כמובן לא זוכרת כמה היא שימחה את הילדים, יצרה איתם, בישלה להם. המוח של אמא "ככה ככה" נוטה לכבות כל זיכרון חיובי כשהוא נכנס למוד הלקאה עצמית. אז הייתי במוד הזה. לא כיף.

"למה את שולחת לי נמר?", שאלתי אותה.

"זה לא נמר", היא ענתה, "זו לביאה".

לא הבנתי מה היא רוצה מחיי, וככל הנראה ברקע הייתה מריבה או שתיים בין הילדים, אז שאלתי אותה בפשטות ובחוסר סבלנות: "מה את רוצה?"

"את לביאה", היא אמרה לי, והרגשתי את החיוך שלה דרך הטלפון. "את אמא לביאה - כל אמא היא אמא לביאה!". היא לא נתנה לי הרבה זמן לחשוב (או לנתק לה), כי היא מיד המשיכה בהתלהבות:

"את רואה את הלביאה הזאת? היא נחה על העץ. הגורים שלה כנראה למטה, ליד העץ, אוכלים אחד לשני את הראש, או אולי אפילו נועצים בה מלמטה מבט של 'אמא, תרדי כבר מהעץ, משעמם לנו'. אבל היא? לביאה. לא משנה איפה היא, היא אמא לביאה. גם כשהיא נחה. גם כשאין לה כוח יותר לגורים, גם כשהם מעצבנים אותה, גם כשהיא צריכה זמן לעצמה על ענף בגובה 10 מטר מעל פני הקרקע - היא עדיין לביאה. ככה השם ברא אותה וככה היא - נקודה".

גם כשהיא נחה. גם כשאין לה כוח יותר לגורים, גם כשהם מעצבנים אותה - היא עדיין לביאה

אני מאמינה שבנקודת הזמן הזו יש אמא אחת לפחות שצריכה לשמוע מה שאני שמעתי אז, לפני כמה שנים. הוספתי כאן תמונה של לביאה נחה לה על ענף של עץ בגובה 10 מטרים, ואני מעבירה לך את הסיפור יחד עם התמונה באהבה - את לביאה.

כמובן שהגרסה של "זמן לבד" עבור הלביאה מסתכמת ככל הנראה במנוחה על ענף של עץ ובהייה למרחק. אצלנו זה נראה קצת אחרת: לישון צהריים / לשתות קפה עם חברה / לצייר בשקט / לקרוא ספר / לצאת להליכה לבד. מחקי את המיותר או הקיפי את כל האופציות כולן. מה שאת רוצה. העיקר שתיישמי.

עם העלייה במניין השנים, כשגיל 45 כבר מסתכל עליי מעבר לסיבוב, הבנתי עד כמה זמן לעצמי הוא חשוב. תיקון - לא חשוב - קריטי. חובה. צורך-על. לא אולי, לא כשיהיה לי זמן (כי לא יהיה לי), לא אחר כך. עכשיו.

כבר מהרגע שהתחתנתי נכחתי בשלל הרצאות, שבהן הסבירו כמה חשוב שאמא תתמלא בכוחות כדי לתת לבעל ולילדים. הדגימו לי את זה בשלל משלים. החל ממשחת שיניים שאם תלחץ עליה היא תמיד תוציא עוד טיפה, אבל בסוף לא יישאר כלום (משל נכון אך מבאס), ועד לכוס מלאה שעולה על גדותיה וכך הטוב שבה נשפך לכל עבר. לא משנה באיזה משל תבחרי - הכלל פשוט: זמן לעצמך זה לא מותרות - זה צורך הכרחי לתפקוד שלך כאמא.

כבר מהרגע שהתחתנתי נכחתי בשלל הרצאות שבהן הסבירו כמה חשוב שאמא תתמלא בכוחות כדי לתת לבעל ולילדים

אבל, מה לעשות, הייתי בגיל הזה, בין 20-30, גיל שאין לי שום טיפת געגוע אליו, גיל של מרוץ אינסופי. ואני, כאמור, עם הגיעי לגיל 40 המכובד לפני אי אלו שנים - פרשתי מהמרוץ, ומאז לא מסתכלת לאחור. באותן שנים הייתי אמא לכמה קטנטנים, חוויתי סחרחורות נוראות וחוסר מיקוד ראייה. עברתי סדרת בדיקות, שבמהלכן הגעתי לרופאת עיניים. אחרי בדיקה מקיפה מאוד, היא הושיבה אותי מולה וביקשה שאתאר לה את סדר היום שלי. אז תיארתי.

תיארתי סדר יום שלא מבייש פוליטיקאי נמרץ בתחילת דרכו. בלי מנוחה בכלל, עם קימה מוקדמת (מאוד) ושינה מאוחרת (מאוד). היא נאנחה ושאלה אותי אם אני ישנה בצהריים. בהיתי בה בחוסר הבנה. היא שאלה אם אני אוכלת ארוחות מסודרות, מצמצתי כמה פעמים. היא שאלה אם יש לי עזרה עם הילדים, אם אני לוקחת עזרה חיצונית, מנקה או בייביסיטר. החזרתי לה מבט עייף.

ואז היא תיארה לי את השכנה שלה. אמא ל-8 ילדים שנחה בצהריים בכל יום למשך שעתיים. חייכתי ואמרתי לה שאין סיכוי. הייתי נמהרת, אולי קצת בגיל הזה שחושב שהוא יודע יותר טוב מאחרים. יצאתי ממנה ישירות אל מרוץ החיים המטורף, ולא יישמתי שום עצה שלה.

בערך שנתיים אחרי הפגישה איתה נאלצתי ללמוד לעצור, לנשום, להתייחס לעצמי בכבוד. לקיתי במה שנקרא תשישות כרונית - קריסה של מערכות הגוף כתוצאה מווירוס מונו. לא מאחלת לאף אחד.

מאז אני משכללת את היכולת להשקיע בעצמי זמן, ועדיין מרגישה שיש לי מה ללמוד. בשנה האחרונה למדתי לעשות זאת יותר ויותר. מבחינתי, ככל שאני משקיעה בזמן איכות עם עצמי, כך יש לי יותר זמן, יכולת ורצון להשקיע במשפחה, בבית ובכל תחום בחיים. זו משוואה פשוטה שהייתה לי מול העיניים בשלל נוסחאות ואף פעם לא השכלתי לקחת וליישם אותה כמו שצריך. חבל.

ועכשיו לפרקטיקה:

אינו דומה זמן איכות של זו עם עצמה לזמן איכות של זו - אבל אנסה לכתוב כאן חלק מהדברים שעושים לי טוב ושמח על הלב, ואם מישהי אחת תיקח מכאן רעיונות, דיינו:

· לקרוא - אני אוהבת לקרוא ספרים, וזה לגמרי ה-happy place שלי.

· לטייל בטבע - גם הגן הבוטני בירושלים נחשב אצלי טבע. העיקר ירוק בעיניים, ריח של דשא קצוץ, צמחים, ובלי בניינים, בטון ואספלט.

· גינון - טיפול בצמחים מרגיע ומאזן ונחשב לתרפיה אמיתית. תמיד היו לי צמחים ועציצים במרפסת, אבל בשנה האחרונה יצרתי לי גינה שלמה במרפסת, גידרתי אותה בבמבוק שיסתיר לי את הבניינים העייפים והאפורים, וזו ההחלטה הכי חכמה וטובה שקיבלתי בשנים האחרונות. היום המרפסת היא החדר הכי כיפי בבית, וכל בני הבית, לא רק אני, יוצאים אליה מדי ערב לפחות לכמה דקות של מרגוע. 

טיפול בצמחים מרגיע ומאזן ונחשב לתרפיה אמיתית

· לעצב, ליצור, לצייר, לצבוע - כל מה שקשור ליצירה משמח אותי. כשאני יוצרת אני בן אדם טוב יותר. פשוט וקל.

· בניית מיניאטורות. תחביב שהתחלתי "במקרה" השנה. משמח את ליבי, מרגיע ומרפא את הנפש.

· להאזין למוזיקה שאני אוהבת באוזניות, להאזין לפודקאסטים טובים בנושאים שמעניינים אותי.

· לשנות משהו בעיצוב הבית. יש נשים שאוהבות לקנות בגדים, אני אוהבת לקנות כרית חדשה לסלון.

· לשבת מול הים, לנשום את האוויר, להרגיש את החול.

· לצאת עם חברה.

· לדבר עם חברה בטלפון.

· לדבר עם השם יתברך.

· לכתוב - אני כותבת המון כתיבה אינטואיטיבית, מהלב. למרות שאני עובדת מול מחשב 8 שעות, בסוף יום אני כותבת תודות להשם יתברך על מחברת בכריכה ורודה עם עט מוזהב.

· ליפות את החיים שלי - לקח לי הרבה זמן להבין שאני ממש ממש אוהבת יופי מסביבי, ושזה בסדר. השם ברא עולם יפה, מלא צבע, יצירה, שמחה וחיים. אני אוהבת להקיף את עצמי בחפצים יפים, בצבע. זה מרחיב לי את הלב, משמח אותי ונותן לי כוח לעבודת השם. "עיקר יישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה יוכל להנהיג את המוח כרצונו וליישב דעתו ולחשוב" ( ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן י'). השמחה גורמת לי להתפלל מעומק הלב, להודות, לטפל בילדים מתוך ישוב הדעת, וכמובן להיות רעייה חייכנית ונעימה יותר (חשוב!).  

איך תדעי מה את אוהבת? 

בדקי מה מהרשימה מרחיב לך את הלב, מה מרגיש לך נכון. מצאת? הוסיפי עוד ממנו לחיים שלך. וטיפ קטן ממני – פתחי יומן והכניסי את מה שבחרת ליומן. כן, כן, בין תור לרופא שיניים למוישי לבין מופע סיום שנה בחוג של ברכי - כתבי באותיות גדולות: זמן אמא.

בהצלחה!