“תלמידה מצטיינת, ראש רועש": הסיפור שלא סיפרו לכן על הפרעת קשב נשית

מעולם לא חשבתי שיש לי הפרעת קשב, עד שהתחתנתי.

בבית הספר הייתי תלמידה טובה עם ציונים מעולים. אמנם המחברות שלי לא תמיד היו מסודרות, ולעיתים אף נעלמו באורח פלא. לעיתים הייתי מאבדת ספרים, שוכחת, מאלתרת, אבל בסופו של דבר הייתי מוצאת, מחזיקה ראש וממשיכה הלאה. דבקתי באדיקות ביומן התלמיד שהייתי קונה מדי שנה (איטו אבירם ביסודי, סתם יומן אקראי בתיכון), וכתיבה מתמדת בו עזרה לי לנהל את לוח הזמנים העמוס. בדיעבד אני מבינה שהקשיים שלי עם זמנים (כמעט תמיד מגיעה באיחור) ושמירה על חפצים (איפה שמתי את ה...) היו בהחלט סימן מקדים.

לעיתים הייתי מאבדת ספרים, שוכחת, מאלתרת

כשהתחלתי לנהל בית התחילו הקשיים. שמתי לב שאני מסדרת שונה, נוטה לקפוץ מפעולה לפעולה, מנקה ומסדרת באופן יסודי, אך נוטה להתמקד בפרטים, לפעמים יתר על המידה. פעמים רבות הבחנתי שאני מגיעה לכאוס גדול – בפרט כשנוספו ילדים לתמונה. עם השנים, מצאתי את עצמי אומרת לעיתים קרובות: "יש לי בלגן בראש", ועם הגיל נוספה הגדרה נוספת: "רועש לי". לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שאני אשת קשב, מהסיבה הפשוטה שהפרעת קשב וריכוז אצל נשים שונה מאוד במהותה ובאופן האבחון שלה. זו הסיבה שרוב הנשים מאובחנות בגיל מאוחר, ולא כשהן ילדות.

מצאתי את עצמי אומרת לעיתים קרובות: "יש לי בלגן בראש"

השבוע, רוזה המפיקה (היי רוזה, תודה!) שלחה לי קישור לספר של חברה שלה, מאמנת קשב בעלת הפרעת קשב וריכוז בעצמה. שם הספר: "רועש לי". בשתי מילים כתבה הסופרת מאי לוין את תמצית מהותי.

אתם רוצים הצצה למוח עם הפרעת קשב? דמיינו פקעת של חוטי צמר שנפלה על הרצפה, הסתבכה ומישהו אסף אותה בלי לגלגל כמו שצריך. המון חוטי צמר צבעוניים ויפים סבוכים ומפותלים, לעיתים מישהו בא ומפריד אותם אחד אחד. לשם השוואה, ביקשתי פעם מבעלי לתאר לי את המוח שלו. "מגירות, מגירות מסודרות", הוא ענה. והרי לכם כל ההבדל.

דמיינו פקעת של חוטי צמר שנפלה על הרצפה, הסתבכה ומישהו אסף אותה בלי לגלגל כמו שצריך

במה זה מתבטא (עבורי, בכל אופן. מניחה שאצל כל אחד זה מתבטא בצורה שונה)? חוסר יכולת לשאת מקומות הומי אדם. קניונים? סיוט מתמשך. רחובות עמוסים באנשים? מה שהיה בנעורים סימן לשמחת חיים, אווירה וכיף, הפך עבורי עם הגיל לקשה מנשוא. חשבתי שזה עניין של גיל, עד שהגעתי לשוק מחנה יהודה ביום חמישי בלילה, נבהלתי מההמולה, רק רציתי לברוח, ובמקביל ראיתי חבורות נשים וגברים בגיל העמידה ומעלה מסתובבים, משוחחים, מצלמים ונראים נהנים (מאוד!) מהרעש ומההמולה באופן מפתיע. "ובכן, זה לא עניין של גיל", הבנתי, "זו אני". 

ראיתי חבורות נשים וגברים בגיל העמידה ומעלה מסתובבים, משוחחים, מצלמים ונראים נהנים

כנערה אהבתי מקומות הומים ועמוסים. היום? אני מרגישה שהשם יתברך המציא את האפשרות של קניות אונליין בשבילי. תנו לי לקנות בגדים, חפצים ואוכל מבלי לצאת מהבית ולהתערבב עם אנשים. תודה.

אגב, היתרון היחיד, מבחינתי, בתקופת הקורונה הנוראה, היה מיעוט האנשים ברחובות.

מעניין לדעת, שהרגישות הגבוהה להמולה לא סותרת את העובדה שאנשי הקשב יכולים להיות חברותיים מאוד. אפשר להגדיר את זה בצורה כזו: אני אוהבת להיפגש עם אנשים, לדבר, לצחוק, רק שיש לזה מינון מדויק מאוד של קיבולת. עם השנים לומדים למצוא את המינון. אין כאן נוסחה מדויקת.

הרגישות הגבוהה להמולה לא סותרת את העובדה שאנשי הקשב יכולים להיות חברותיים מאוד

מה היתרונות של הפרעת הקשב?

לשמחתי הרבה, הקדוש ברוך הוא תמיד עוטף קושי במתנה. מה שנראה לפעמים כמציק, הופך משמעותי ואפילו מועיל כשאת בתפקיד. למשל: אין סיכוי שלא אסיים משימה. היא יושבת לי על המוח, בתוך המוח, לא מרפה. מוח קשב לא מפסיק לעבוד – גם בלילה, גם מתוך שינה. חשוב לו מאוד לבצע כל מטרה בצורה מדויקת, מדוקדקת.

פרויקטים גדולים? עומס משימות? מלחיץ בהתחלה, אך עם רשימות מסודרות הופך למהנה ואפשרי בהחלט. עם השנים, ודווקא מתוך העובדה שלא אובחנתי עד גיל 43, פיתחתי שיטות לעקוף את הקושי. אחת מהן היא עבודה עם רשימות כדי לעשות סדר בראש. יומן התלמיד שכתבתי עליו בהתחלה? היום אני מבינה שזו אסטרטגיה שימושית. יש אנשים, בעלי למשל, שהמוח שלהם כל כך מסודר שפשוט אין להם צורך ברשימות. עבורי, רשימות הן אוויר. ברגע שאני מוציאה מהראש לרשימה, המוח מקבל קצת מנוחה וסדר – עד הבלגן הבא.

עבורי, רשימות הן אוויר

עוד יתרון למוח רועש: יצירתיות מתפרצת. מלא רעיונות

החסרונות

אני לא יודע אם זה ממש חיסרון, אבל זו עובדה: אנשי קשב מגיעים מהר להצפה רגשית. ממש כמו תינוק שמוצף בגירויים - צבעים רבים מדי, אור, יותר מדי אנשים, ואז בוכה – כך גם בעלי הפרעת הקשב. אחרי מפגש חברתי עם יותר מחברה אחת או מפגש משפחתי הומה, אני צריכה כמה שעות של שקט עם עצמי, או פשוט שינה טובה כדי להיטען. מאי לוין תיארה זאת בצורה כל כך מדויקת בבלוג שלה: "אני גמורה, הסוללה החברתית שלי נגמרה, אני לא יכולה יותר לראות אנשים".

תבדקי את הסוללה שלך כל הזמן

זאת בדיוק הסיבה שהשינה היא קריטית עבור בעלי הפרעת קשב. שנת צהריים היא לא בחירה בשבילי. כשאני לא ישנה שעה בצהריים, אחוזי הבטרייה הפנימיים שלי עומדים על 5 אחוז כבר בשש בערב. רק להניח את הראש על הכרית לשעה אחת בצהריים, גם בלי להירדם ממש, רק עצימת עיניים, ואני ממש מרגישה איך המוח שלי מעבד מחשבות. עוד אחת ועוד אחת, כאילו מנקה ומסדר הכול ומפנה מקום להמשך היום. בלי הניקיון הפנימי הזה, המוח לא יכול לקבל עוד גירויים. זאת אומרת, הוא יכול, רק שהם נערמים על גבי ערימת גירויים קודמת ומביאים להצפה.

בלי הניקיון הפנימי הזה, המוח לא יכול לקבל עוד גירויים

ומה קורה אז? תחושת חולי, עייפות, קר לי, חם לי. הגוף מרגיש לא מאוזן. חוסר שינה גורם לבעלי הפרעת קשב לחרדה, לערפול מוחי ולאי שקט פנימי.

ההפתעה (או - כביש עוקף קשב)

למרבה הפלא, אנשים רבים בעלי הפרעת קשב עובדים / לומדים עם מוזיקה באוזניים. חזקה. פול ווליום. זה מפתיע כי קניונים הומי אדם הם בלתי נסבלים עבורם, ומצד שני מוזיקה חזקה באוזניות הכרחית עבורם כדי ליצור ולעבוד. אישית, חשוב לי שזו תהיה מוזיקה שהמוח שלי מזהה ומכיר, סוג של רעש לבן, מאוד חזקה ורועשת. איכשהו המוח שלי מתמקד נהדר באופן הזה, ומביא אותי לריכוז מקסימלי.

כמו שכתבתי קודם, הרשימות הן אסטרטגיה שימושית מאוד לאנשי הקשב. בארגון הבית, אם ארשום מה אני צריכה לעשות – לסדר, לארגן, לנקות – יש סיכוי גדול יותר שאצליח להשתלט על כל המשימות. אחרת? אני עפה לי ממשימה למשימה, מתחילה, עוברת לאחרת ואז חוזרת ומסיימת את השנייה. עם השנים הבנתי שמעוף הפרפר הזה ממשימה למשימה הוא לא בהכרח חיסרון, כמו שנהגתי לחשוב, אלא פשוט אופן הפעולה של המוח שלי, שמרפרף מדבר לדבר.

עם השנים הבנתי שמעוף הפרפר הזה ממשימה למשימה הוא לא בהכרח חיסרון

ומה יש למדע להגיד על זה?

המחקר העדכני על הפרעת קשב מראה שהיא אינה נמדדת לפי ציונים או הצלחה לימודית, אלא לפי האופן שבו המוח מווסת קשב, זמן, עומס ורגש. אצל נשים רבות ההפרעה נותרת סמויה שנים ארוכות בזכות אינטליגנציה, אחריות ופרפקציוניזם, הנשענים על אסטרטגיות פיצוי כמו יומנים, רשימות וארגון חיצוני - מנגנונים שמחזיקים מעמד עד שעומס החיים גובר עם הנישואים, ניהול הבית וההורות.

במצבים כאלה בולטת תופעה שמכונה "executive dysfunction"- קושי לעקוב אחרי רצף, לאמוד זמן ולשמר חפצים. במקביל, מחקרים מתארים מוח קשבי כבעל פעילות אסוציאטיבית מוגברת וקושי בסינון גירויים, מה שמסביר את תחושת ה“רעש” הפנימי, הרגישות להמולה והנטייה להצפה רגשית.

באופן פרדוקסלי, אותו מוח עשוי להיכנס למצבי היפר-פוקוס עמוק בדברים שמעוררים בו עניין ומשמעות, להפגין יצירתיות גבוהה ויכולת התמדה יוצאת דופן. הצורך בשינה, בשקט או אפילו במוזיקה חזקה ומוכרת לצורך ריכוז אינו סתירה, אלא מנגנון ויסות עצמי המוסבר היטב במחקר. מנקודת מבט זו, הפרעת קשב היא פשוט מערכת הפעלה מוחית שונה, יצירתית מאוד, כזו שדורשת כלים מותאמים, חמלה עצמית, והבנה.

מערכת הפעלה מוחית שונה, יצירתית מאוד, כזו שדורשת כלים מותאמים, חמלה עצמית, והבנה

היום, במבט לאחור, אני מבינה שה“רעש” הזה תמיד היה שם, רק שלא ידעתי לקרוא לו בשם. במשך שנים ניסיתי להשתיק אותו, לסדר אותו, להתאים אותו למסגרות. היום אני לומדת לעשות משהו אחר: להקשיב. להבין מתי אני צריכה שקט, ומתי פשוט לעצור. המוח שלי אולי רועש, אבל הוא גם יצירתי, מחויב למשימה, חוקר ולא מוותר. כשאני מפסיקה להילחם בו ומתחילה לעבוד איתו, מווסתת את הרעש, כותבת אותו ומוציאה החוצה – הוא מצליח לנוח וליצור דברים טובים.

מזדהה עם מה שכתבתי כאן? מגלה שאת אשת קשב נסתרת ולא היה לך מושג? כתבי בתגובות