כשהאותיות הופכות למאבק: המסע שלי עם ילדה חכמה (מאוד!) שקשה לה לקרוא

באסיפת ההורים האחרונה שיתפתי, שוב, את המורה בקושי של אחת מבנותיי. הקריאה איטית, קשה לה ולא אהובה עליה. רצה השם, והקושי מוכר לי מאחד האחים הגדולים. אני עוד זוכרת את המאבחנת אומרת לי לפני כמה שנים ש"דיסלקציה זו מתנה", אבל בינינו, זה לא מוריד מהאתגר שעומד בפני בעל המתנה: 12 שנות לימוד.

המחנכת החביבה התגלתה כבעלת כיוון חשיבה שונה ומרענן: מעבר ל"היא מקבלת שעות עזרה לפי התקציב המוגבל של בית הספר" ו"תקחי לה מורים פרטיים" המקובל, היא הציעה להשמיע לילדה סיפורי אודיו. "כיוון שההשכלה נרכשת על ידי קריאה", הסבירה המורה, "נעקוף את הקושי ונשמיע לה סיפורים מחכימים ומרתקים במקום לקרוא אותם".

הרעיון מצא חן בעיניי, בפרט שהאחים הגדולים שלה גדלו על סיפורי לאה פריד, "הילד שניצל" ועוד, אך חששתי שהיא לא תתחבר. בכל זאת, היא בת לדור מתקדם שראה כבר משהו או שניים בחייו.

להפתעתי, הילדה התחברה מאוד.

אין זה אומר שלא אקח עבורה עזרה חיצונית ככל הנדרש, ובטח אין זה אומר שהיא לא תצטרך לקרוא יותר לעולם (אם כי זו אפשרות שקוסמת לה מאוד). זה אומר שלכמה רגעים אפשר לעצור, להפסיק לנסות ללחוץ על הכפתור המעצבן "את צריכה לקרוא ספר", ולהפעיל כפתור "אפשר לנוח ולהקשיב לסיפור".

"זה דור אחר", אמרה לי המורה החכמה, "היום כבר לא חייבים 12 שנות לימוד "חלקות" כדי באמת להצליח. אפשר גם אחרת". מה שנכון, חשבתי לעצמי, רק שבדרך יש נשמה, שאמורה לעבור עוד כמה וכמה שנים בתוך מערכת שלא מותאמת למורה שהקדימה את זמנה.

"זה דור אחר"

כיוון שדיברנו על התמקדות בחוזקות של הילדה, במקום התמקדות בחולשות, סיפרתי למורה על ההתמכרות החיובית של בתי לדגמים מיניאטוריים. התמכרות שהגיעה כתוצאה מכך שאמא שלה, כותבת שורות אלו, התמכרה לתחביב המדהים הזה בעצמה. כתבתי על כך ארוכות בטור הזה, ואני יכולה לשתף אתכם שמאז זרמו הרבה חלקי עץ קטנים בנהר היצירה שלי, ודגמים חדשים הוקמו לצד הדגם הנ"ל.

אני מודה שהעיסוק בבניית מיניאטורות אצלה לא הפתיע אותי. תוצאות האבחון הפסיכודידקטי שערכנו לה שיקפו את מה שראיתי אצלה עוד מגיל קטן - לצד נקודות פחות חזקות בתחום הוורבלי, יש לבתי יכולות יוצאות דופן בכל מה שקשור ליצירה, שרטוט ובעצם התחום הוויזואלי. אצלה הוא חזק בהרבה מהממוצע.

אמא לא צריכה אבחון כדי לראות מה שנמצא לה באופן ברור מול העיניים: בגיל 3 הילדה ציירה דבורה טוב יותר מילד בן 7, ועכשיו, בגיל 9, היא בונה דגמים שכתוב עליהם במפורש: "לגיל 14 ומעלה". כל זה מבלי לקרוא את ההוראות באנגלית או בסינית, כמובן. ובעוד אני נאבקת בהרכבת מעגל חשמלי לפי ההוראות ("איזה חוט הולך לכאן?"), היא מעיפה מבט ומחברת את החוטים הנכונים, משבצת חלקי עץ זעירים למקומם וגוזרת פיסות קטנטנות של בד בדיוק מופלא.

אני יכולה להמשיך עם הגישה החיובית והכיפית של "בואו נסתכל רק על החוזקות" ולדבר על כך עוד ועוד, אבל תרשו לי לנצל את הבמה כדי להעלות גם נקודה כואבת: לילדים שסובלים מקשיי קריאה קשה במערכת החינוך, קשה מאוד. מטבע הדברים, עולם הלימוד נשען על קריאה. תחשבו על זה, אתם קמים בבוקר וקוראים בספר (סידור), ממשיכים במהלך היום וקוראים המון מילים מבלי לשים לב (שלטים, תמרורים, הודעות טקסט, תרגום לסרטון, עיתונים, וכל זה מבלי להזכיר ספר קריאה), אתם מוקפים במילים ובאותיות. בעוד שעבורכם זה קל ואולי בלתי מורגש, עבור מי שמתקשה בקריאה זה סיוט מתמשך.

אתם מוקפים במילים ובאותיות

ובבית הספר? קשה עוד יותר. הרמה הלימודית רק עולה, כמויות החומר הנדרשות לשינון וקריאה מכפילות את עצמן משנה לשנה, ורוב המורות, בפרט בכיתה של 30 ילדים ומעלה, לא מסוגלות להתייחס באופן פרטני לכל קושי. בהחלט לא קל.

הילד או הילדה שלכם סובלים מקשיים בקריאה - אל תחכו שזה יעבור

אם יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר בטור הזה, מעומק הלב: אם הילד או הילדה שלכם סובלים מקשיים בקריאה - אל תחכו שזה יעבור. תאבחנו, תטפלו ותשיגו לו עזרה. זה יעלה הרבה כסף? הוא שווה יותר. זה דורש המון התעסקות עם בירוקרטיה מעצבנת? הוא שווה את הזמן שלכם. אתם לא יודעים מאיפה להתחיל? חפשו "אבחון פסיכודידקטי" בגוגל. אל תשאירו את הילד או הילדה עם הקושי. בנימה אישית, אני יכולה להגיד שאבחון מוצלח מסיר גם המון רגשות אשם ותחושות קשות מכתפי הילד וההורים. פתאום אתם מבינים שהוא לא סתם "שונא לקרוא", באמת באמת קשה לו.

אין לי הפי אנד עדיין בכל מה שקשור לבתי, אבל יש לי בהחלט יש לי תקווה גדולה להציע, כי בת ה-18 שלי מסיימת כיום בגרויות בהצטיינות אחרי שנים של לימודים, כמעט ללא הקלות במערכת החינוך (וזה כבר לטור אחר). אין לי ספק שהייתה כאן סיעתא דשמייא, ואין לי ספק שהשם יתברך יעזור לכל ילד וילדה. אבל לתת את העזרה הנדרשת - זו ההשתדלות שלנו.

לא כל ילד חייב להצליח באותה הדרך

אין לי תשובות קסם, וגם לא קיצור דרך. אני לא יודעת איך ייראו השנים הבאות של בתי בבית הספר, ואולי תמיד היא תצטרך דרך שונה כדי ללמוד. אבל אם יש משהו שלמדתי מהמסע הזה, הוא שלא כל ילד חייב להצליח באותה הדרך. יש כאלו שנכון להם דווקא המסלול העוקף. בסופו של דבר, ציונים, הקלות ואבחונים הם רק חלק מהסיפור. הדבר החשוב באמת הוא שהילד לא יאבד בדרך את האמון בעצמו, ועל זה אני מתפללת. שהיא תשמור על הביטחון שלה, על הסקרנות, על היצירתיות ועל הידיעה שהיא מוכשרת וחכמה – מבחינתי, אם היא תדע את כל זה - כבר ניצחנו. ביחד.