מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? ההצגה שגרמה לי לשנות כיוון (לגמרי)

"מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?". אני חושבת שזו אחת השאלות המובילות אצל ילדים, נכון? בין קפיצה בחבל לשיעור חשבון, השאלה הזו תמיד ריחפה באוויר, סוחפת אחריה תשובות מוזרות יותר או פחות.

אחרי שעברתי את שלב הסופרת (שנולד בין סיום סדרת ספרי "אל עצמי" לסיום כל הכרכים של "החמישייה הסודית"), הגעתי לשלב ה"אהיה עורכת דין" (שנולד מתוך רצון לרצות את ההורים), ואז הגיע השלב בו החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית. זהו, סופי. שום דבר אחר לא בא בחשבון. ככה החלטתי וככה יהיה. בשלב מסוים התחלתי אפילו לצעוד לכיוון – הצטרפתי בתיכון למגמת תיאטרון (בנוסף לביולוגיה כמובן, כי תיאטרון "זה לא באמת מקצוע", כדברי הוריי), ואהבתי את זה.

כחלק מהלימוד במגמה באותן שנים, קיבלנו כרטיסים מוזלים להצגות, ובין מבחן על ההיסטוריה של התיאטרון (משעמם עד כדי שינה בעמידה), לביצוע מונולוג על הבמה בשיעור (החלק הכיפי) - הלכנו לראות איך שחקנים אמיתיים מופיעים, מדברים וחיים את המקצוע.

מכל המחזות וההצגות שראיתי (ושכחתי), ישנה הצגה אחת שזכורה לי עד היום, הצגת יחיד שנקראה "יהודי בחושך". המחזה מציג כומר - יהודי מומר, שמתאר את זכרונות הילדות שלו לאורך ההצגה, ובתוך כך מבין שהוא רוצה לחזור למקורות. למרות שמדובר במחזה בעל אופי יהודי מובהק, זכתה ההצגה לפרסום גדול באותה תקופה, השחקן הראשי (שמואל וילוז'ני) זכה בפרס ראשון בתחרות נחשבת, והמבקרים לא הפסיקו לשבח. יש לי תחושה שאם וילוז'ני היה מעלה את ההצגה היום, היו מחכים לו מפגינים עם שלטים שצועקים "הדתה". אך לא כך היו פני הדברים בסוף שנות ה-90, וטוב שכך.

בהצגת יחיד השחקן מגלם את כל הדמויות, וכל הטקסטים הם שלו. אין עוד שחקנים, הכל על כתפיו. הצגת יחיד נחשבת לא קלה ואפילו קשה יותר לביצוע מאשר הצגה ובה מספר שחקנים. השחקן עובר מדמות לדמות, מספר את סיפורו מזוויות שונות ונדרש לריכוז גדול מאוד. אם הצגת יחיד מוצלחת - אז היא מאוד מוצלחת. ואם היא בינונית - זה מורגש מאוד.

אני זוכרת שההצגה הייתה טובה, יותר מטובה, אבל החוויה האישית שלי הייתה, מה שנקרא, "מטלטלת". אני יושבת בשורה הראשונה, ובסיום ההצגה עומדת ומוחאת כפיים בהערכה. בנוסף למחיאות הכפיים, מגיעות דמעות. לא צפויות, מפתיעות מאוד. ידעתי אז שאני לא בוכה בגלל שההצגה טובה (והיא אכן הייתה כזו), אלא כי היא נוגעת לי בנשמה. יותר מדי. ההצגה נגעה אצלי בשורש היהודי, בניצוץ ההוא שבאותם ימים היה חבוי ומוסתר אצלי היטב. וזה הפחיד אותי. מאוד. יוצאת מההצגה ברגשות מעורבים. החברה שאיתי לא מפסיקה לדבר ולהלל את הבימוי והמשחק, אני מקשיבה לה בחצי אוזן, ממלמלת משהו על כך שזו "באמת הצגה מעולה", אבל בפנים בתוכי - סערה. מצד אחד עדיין נתונה תחת הרושם של הצגה עשויה היטב, ומצד שני מתוסכלת - הצגת היחיד הזו הצליחה להרעיד בי מיתר שלא רציתי לשמוע את הניגון שלו.

שנתיים אחרי הצגת היחיד הזו, אני כבר עמוק בתהליך התשובה. לא בטוחה שחושבת לעומק על הקשר או רואה קו משיק בין שני הדברים. החלום להיות שחקנית נגנז. מכל חברות המגמה, אחת בלבד מימשה את החלום והמשיכה ללימודי משחק רציניים. מצד שני, אף אחד ממגמת הביולוגיה לא הפך לביולוג, מדען או אפילו מורה לביולוגיה. כולנו המשכנו בחיינו, או התחלנו משהו, או הפסקנו והתחלנו שוב - כי זו דרכו של עולם.

                                                                           *

כמה משמח זה להסתכל אחורה ולהבין שהשם יתברך העיר אותי כבר אז משינה עמוקה. הבעיה הייתה שלא ידעתי שאני ישנה, ולא הבנתי שזו התעוררות. חלום המשחק הפך רחוק ולא נכון עבורי, אבל אותה הצגה בקאמרי שינתה בשבילי יותר מחלום על ייעוד. רבי נחמן כותב: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי". זאת אומרת שגם הרגע המדויק הזה, בתיאטרון הזה, בהצגה הזו - היה בשבילי. וזה מרגש אותי ומשמח אותי וגורם לי להבין עד כמה הכול היה (ועדיין) מדויק כל כך. הקול הפנימי שהתעורר בי אז, שעצבן אותי, שהפחיד אותי - הפך למגדלור עבורי בהמשך. כמה פעמים בחיים אנחנו מתעצבנים על משהו שקורה, ומגלים בדיעבד שזה היה טוב, ממש טוב?! אז כזה. רגע מזוקק של התעוררות רוחנית שהצטייר כרגע של פחד. לפעמים גם רגעים מתלבשים בבגדי דמות אחרת, וגם לזה יש סיבה.

                                                                           *

כשאני חוזרת אחורה במחשבות אל שנות הילדות המוקדמות, אני מבינה שהחלום הראשון היה המדויק ביותר עבורי. כבר כילדה מילאתי מחברות בסיפורים (בדיעבד, אני מבינה שרובם שכתובים של ספרים שקראתי - אבל צריך להתחיל איכשהו, לא?), ורוב היום הראש שלי היה תחוב בין דפי ספר זה או אחר. היום אני כותבת, ולא, אין בי שום רצון לעמוד על במה, מקסימום על כיסא כדי להוריד איזה ספר טוב מהמדף. אבל לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ולא בטוחה שאי פעם תהיה לי תשובה נכונה.