בגיל 34, בלי שום סימן מוקדם: כך גיליתי שאני מפסיקה לנשום בלילה

בדרך כלל אני מרגישה בריאה, עד הרגע שבו אני נזכרת שאני ישנה עם מסיכת הנשמה מדי לילה, כבר 10 שנים.

התרגלתי.

התרגלתי לישון עם מסכה שדומה לזו שיש לטייסי קרב על הפנים. התרגלתי לכך שאני לא יכולה לנמנם בצהריים על הספה כי מנוחה אמיתית זו לא תהיה. התרגלתי לכך, שכדי לישון כמו שצריך אני צריכה לכסות את אפי במסכת גומי שממנה יוצא צינור ארוך. בבית כבר מצאנו לזה כינוי משעשע: פילפילון. למה? בגלל הצינור הארוך, דמוי החדק, שיוצא מהמסכה המורכבת על האף. הצינור מחובר למכשיר שמזרים אוויר במהלך הלילה, כדי שלא אחווה מה שנקרא "דום נשימה" - חנק בלילה.

דום נשימה בשינה הוא מצב בו הנשימה נפסקת שוב ושוב במהלך הלילה, לרוב בגלל חסימה בדרכי האוויר. הגוף מתעורר לשבריר שנייה כדי לחדש את הנשימה - לעיתים עשרות פעמים בלילה - בלי שנרגיש. התוצאה היא שינה לא איכותית, עייפות קשה ולעיתים גם סיכונים בריאותיים. טיפול נפוץ הוא מכשיר CPAP שמסייע לשמור על דרכי האוויר פתוחות.

מלחיץ? זה אכן כך. אבל כנראה שגם לדברים מלחיצים מתרגלים.

היום אני לא יכולה להירדם בלי המסכה, ואם חלילה היא מתקלקלת ומתחילה לזייף - כמו שקרה לי בשבועות האחרונים – אני מקבלת תזכורת חיה לדבר הכי פשוט: עד כמה צריך להודות להשם יתברך על כל נשימה.

איך הכול התחיל?

לפני עשר שנים, בהיריון השישי, חוויתי עייפות קיצונית. אמנם כל ההריונות שלי קשים, מלאי חולשה קיצונית וחוסר תפקוד במשך כל החודשים הראשונים של ההיריון, אך בהיריון הזה החולשה נמשכה עוד ועוד, ולא נפסקה.

אחרי מספר עירויי ברזל שנתנו לי הקלה לשעה-שעתיים, ובדיקות שונות שלא הניבו תוצאות, ישב מולי רופא המשפחה בפנים חמורות סבר. הייתי בחודש השביעי כשהוא אמר לי: "אני לא שולח אותך לבדיקות נוספות עד שאת לא הולכת למעבדת שינה".

הגבול שהוא הציב לי, אחרי שדיבר איתי מספר פעמים על מעבדת שינה ואני התחמקתי, הציל את חיי.

חמי שיחיה דיבר איתי על כך מספר פעמים עוד לפני ההיריון. הייתי מתארת לו עייפות בלתי פוסקת, ומסבירה שזה ככל הנראה כי אני אמא לילדים קטנים. חמי, שבעצמו סובל מדום נשימה ברמה חמורה מאוד, הפציר בי ללכת למעבדת שינה, ואני דחיתי זאת שוב ושוב.

כשד"ר הרמן, שהיה הרופא היחיד שהתייחס לחולשה שלי ברצינות ולא ניסה לפטור אותי בטענת "זה היריון, זה נורמלי", שלח אותי לבדיקה – כבר לא הייתה לי ברירה. זימנתי תור, הגעתי, חוברתי לאלקטרודות ונשלחתי אחר כבוד הביתה כדי לישון תחת מעקב. בבוקר נסעתי לבית החולים, האלקטרודות הוסרו ואני חזרתי לביתי מבלי לתאר ולו לרגע את התוצאות שאקבל.

חלפו שבועיים. חודש שמיני. אני עדיין עייפה, מאוד מאוד עייפה. לא מתפקדת כלל. לעיתים מתקשה להרים את היד ולהושיט אותה לכוס מים. מקבלת את התוצאות בדואר, פותחת את המכתב וקוראת:

"דום נשימה בדרגה בינונית, 32 הפסקות נשימה בשעה". תוכלו לעשות את החישוב ולהבין לבד אילו לילות עברו עליי במשך שנים (!!) מבלי שהיה לי מושג.

בתחתית המכתב מופיעה המלצה: שינה עם מסכת CPAP.

מה???

הייתי בת 34 – גיל צעיר לכל הדעות, בריאה באופן כללי ועם עודף משקל סביר. הייתי בהלם.

הימים הבאים מטושטשים בזיכרוני.

אני מגיעה למעבדת שינה שוב, הפעם כדי להתאים מסכה אצל הנציגה. היא מסבירה לי את אופן השימוש במכשיר, ושולחת אותי הביתה עם מכשיר זמני עד שיגיע שלי.

לילה.

אני מחברת את המכשיר לפנים, כמו שלימדה אותי הנציגה, אבל הדמעות מסרבלות את כל התהליך. מסירה את המסכה, בוכה ונרגעת. חרדה לופתת אותי: אני עומדת לישון עם הדבר הזה כל החיים?

כזכור, אני בחודש שמיני, גם כך מרגישה גדולה, ענקית וכבדה. נרדמת בעייפות מהולה בכאב, המסכה על פניי.

05:30 בבוקר.

אני מתעוררת לקול ציוץ ציפורים, ומבינה שלראשונה מזה שנים ישנתי לילה שלם. ישנתי טוב.

עוברים יומיים נוספים – אני מתמלאת בכוחות שכבר שכחתי שיש לי. האוויר חוזר אליי, הכוחות זורמים בי שוב. אני כאילו קמה לתחייה.

מי ידע ששינה טובה היא המפתח להכול?

המסיכה היום היא חלק מחיי. מחכה לי בסבלנות כל לילה

מאז עברתי היריון נוסף עם מכשיר ה-CPAP, הפעם מתורגלת היטב. אמנם ההיריון היה מורכב כמו כל ההריונות שלי, אך לא מתקרב ברמת החולשה הקיצונית למה שעברתי בהיריון לפני 10 שנים. 

היום אני ומכשיר ה-CPAP חברים טובים. הוא חלק מחיי, המסכה מחכה לי בסבלנות מדי לילה. זאת אומרת, עד שהמכשיר בוגד באמוני ומתחיל לקרטע, כמו שקרה בלילות האחרונים. פתאום נשמעו מכיוונו קולים משונים (בדרך כלל אינו משמיע קול), האוויר זרם בצורה משונה ולא חלקה, ובאופן כללי המכשיר לא עשה את עבודתו.

העייפות הנוראה, שחזרה להכות בי אחרי שנים, הפחידה אותי יותר מכל. היא הייתה בשבילי תזכורת חיה לכך שהמכשיר הזה עבורי הוא פיקוח נפש. אמנם אני לא סובלת מדרגה חמורה כמו חמי, עבורו שינה בלי מסכה היא סכנת חיים של ממש, אבל אין ספק שגם עבורי השינה בלי ה-CPAP מהווה סכנה מתמשכת. בחוסר שינה רציפה הגוף הולך ונחלש, כיוון שהאברים השונים לא מקבלים חמצן. רמת הסטורציה (חמצן בדם) יורדת עד לדרגה מסכנת חיים, והגוף לאט לאט קמל. מכירים את המושג מת מעייפות? במקרה הזה לא מדובר בסלנג או ביטוי סתמי.

מכשיר סי-פאפ

למרבה המזל ולשמחתי, איש מקצוע מצליח להדריך אותי בשיחת וידאו איך לעשות תיקון זמני למסכה, עד שאגיע למעבדה. הלילה הבא עובר כמעט חלק. אני נושמת לרווחה, תרתי משמע. עוד לילה עובר, והכוחות ששוב חוזרים אליי מזכירים לי עד כמה עד כמה כל נשימה היא נס גלוי. עם כתיבת שורות אלו אני מודה לקדוש ברוך הוא על פתרונות טכנולוגיים חכמים שמצילים נפשות, ויודעת דבר אחד: הכל מדויק בעולמו של הקדוש ברוך הוא והכל לטובה.

oritg@htv.co.il