מצאתי שקט במקום הכי לא צפוי: חנות ספרים בגודל 30 ס"מ

את טירוף בניית המיניאטורות התחלתי בכלל בגלל העורך שלי, תאשימו אותו בהתמכרות.

הכול התחיל בטור האישי של דודו, מנהל חטיבת הדיגיטל, בעלון הידברות. לטור, שעסק בקריאה וספרים, דודו צירף תמונה של דגם מיניאטורי מדהים לצד ספרי הקריאה שבביתו. ברגע שראיתי את הדגם הוקסמתי מהספרים הקטנים, הכורסה האדומה ואווירת חנות הספרים הקטנה שהייתי רוצה לבקר בה לפחות ל־5 דקות. כתבתי לדודו ושאלתי אותו ליתר ביטחון אם התמונה היא AI.

"ממש לא", הוא אמר, "אמיתי לגמרי. דגם מיניאטורי של חנות ספרים". דודו אמר שאין לו זמן להתעסק עם זה; אחד הבנים שלו בנה, הרכיב ויצר את הדגם, וזה לקח לו "3–4 שעות".

באותו הרגע ידעתי שאני רוצה לבנות בדיוק, אבל בדיוק, את אותו הדגם.

חיפוש קצר בגוגל הניב את התוצאה. מסתבר שבניית מיניאטורות היא הדבר החם כרגע, וכן, אפשר להשיג אותן גם בארץ (במחיר גבוה יותר מהרגיל) וגם בחו"ל במחיר נמוך יותר. הזמנתי את הדגם, ומהרגע שהדגם הגיע לא הייתה חזרה – התמכרתי.

"איך יש לך זמן לזה עם 7 ילדים?" (יש לך זמן לגלול באינסטגרם? אז במקום).

"איך יש לך סבלנות?" ובכן, מנפלאות הקשב והריכוז – כשאת אוהבת משהו יש לך הרבה, הרבה סבלנות אליו.

התחביב החדש שלי אומץ סופית בשנייה שפתחתי את הקופסה. מהר מאוד הבנתי שמה שלקח לנער בן 16 ארבע שעות ייקח לי חודש. כן, זו הייתה משימה למצוא שעה אחת בשבוע בה אני יכולה פשוט לשבת בשקט ולהרכיב. אבל אהבתי את זה. לפעמים לא נגעתי בדגם שבועיים, ולפעמים בפרץ של יצירה והשראה – בניתי במשך שעה וחצי עד לנקודת "נמאס לי, אמשיך מחר". כך או כך, זו הייתה חוויה כל כך כיפית, כל כך אהובה עליי ועל בנותיי שהביטו בי ובדגם בהשתאות, שהחלטתי לשחזר את החוויה. עכשיו אני מחכה לדגם נוסף.

אז מה מיוחד כל כך בבניית מיניאטורות? מה מושך ומספק ביצירת ספרים בגודל ס"מ והנחתם זה אחר זה בעזרת מדבקות קטנטנות?

אם נחשוב על זה לעומק, אנחנו בתקופה שבה הכול גדול, רועש ומהיר. עיון מדוקדק באתרים שונים גרם לי להבין שתחביב בניית המיניאטורות נרחב בהרבה ממה שתיארתי לעצמי. יותר ויותר מבוגרים (כן, זה תחביב מבוגרים) בוחרים להתכנס אל תוך עולם זעיר. לבנות בית מיניאטורי, חנות ספרים קטנה עם מדפים זעירים, להרכיב מעגל חשמלי ולהדליק מנורה בסלון הקטן. תחביב בניית המיניאטורות, שבעבר זוהה בעיקר עם בתי בובות לילדים או עם אספנים מקצועיים, הפך בשנים האחרונות לאחד מתחביבי הפנאי הבולטים בקרב מבוגרים.

אם נלך אחורה, זאת אומרת, ממש ממש אחורה, נגלה שבניית דגמים מיניאטוריים היא לא טרנד חדש. כבר במאה ה־17 היו באירופה “בתי בובות” מפורטים שנועדו דווקא למבוגרים אמידים – לא למשחק, אלא כהדגמה של ניהול בית, אסתטיקה וסדר. בהמשך הגיעו דגמי רכבות, ערים מוקטנות וסדנאות לבניית מיניאטורות, בעיקר בקרב גברים, כתחביב טכני־הנדסי.

החידוש של השנים האחרונות הוא החיבור בין מיניאטורה לאסתטיקה רכה, ביתית ורגשית: חנויות ספרים, מטבחים חמימים, סלונים עם כורסה, צמחים ושטיח. כשבניתי את חנות הספרים, הרגשתי שאני בונה עולם קטן בו הייתי שמחה לבקר. חנות קסומה, עמוסה ספרים לעייפה, כורסת עור אדומה במרכזה ומנורה שמפיצה אור רך, צהוב, מלמעלה. כן, יכולתי לבלות שעות במקום כזה.

ניסיתי להבין למה אני כל כך מתחברת לבניית מיניאטורות, וחשבתי על כך שיש כמה סיבות מרכזיות:

תחושת ביטחון
בעולם שבו אנחנו חווים חוסר ודאות, בניית מיניאטורה מאפשרת תחושת שליטה מוחלטת. כל פריט נמצא בדיוק במקום שבחרנו, שום דבר לא מפתיע אותנו, והכול מתנהל בקצב שלנו.

עבודה בידיים בעידן מסכים
הבנייה המדוקדקת שנעשית בעזרת האצבעות או מלקחיים קטנטנות היא תחביב מוחשי, שמכריח לעבוד לאט. יש בזה משהו מרגיע וכמעט מדיטטיבי. בשלב מסוים נכנסים למצב “זרימה” (Flow) – ריכוז מלא בפעולה אחת, בלי מחשבות חיצוניות.

יצירה בלי צורך “להיות אמן”
ערכות המיניאטורה לא מצריכות ידע מוקדם. הערכות מגיעות מוכנות, עם הוראות ברורות. הבנייה מעניקה תחושת מסוגלות – להבדיל מטיפול אינסופי בסלי כביסה או ערימות כלים בלתי נגמרות, זה פרויקט שמתחיל ונגמר, עם תוצאה מוחשית וברורה.

נוסטלגיה ועדינות
אני חושבת שזו הסיבה העיקרית שלי: המיניאטורות מעוררות בי זיכרונות של ספרייה שקטה, פינה בטוחה. הן מציעות לי מציאות אידיאלית, רגועה, כזו שהייתי חווה בכל ביקור בספרייה העירונית בלוד. רק אני, רצפת הלינוליאום ושורות ארוכות של מדפי ספרים. היה לספרייה בלוד ריח מיוחד, קרני שמש שהסתננו מחלונות צרים וארוכים ושקט, כל כך הרבה שקט.

עבור מבוגרים רבים, המיניאטורה היא דרך להחזיר לעצמם תחושת קרקע. משהו קטן, יפה, שנמצא בשליטה, בתוך מציאות גדולה שלא תמיד כזו. אולי לכן, דווקא עכשיו, העולם הדמיוני הקטן הזה מרגיש לי ולאנשים רבים — כל כך נכון ומדויק.