זה בגלל הטכנאי, הטסטר או הנעליים? על הניסיונות הקטנים שאף אחד לא מדבר עליהם

לאחרונה, בעקבות כל מיני דברים שאני עוברת בחיי האישיים, יוצא לי לחשוב הרבה על המושג "ניסיון באמונה". כולנו יודעים מהם ניסיונות גדולים באמונה, לא עלינו: חולי של בן משפחה, תאונות, חובות ענק. אבל אני מתכוונת דווקא לאלו היום-יומיים, הקטנים, שקורים בכל רגע ורגע.

הנה כמה דוגמאות, חלקן כלליות וחלקן מהחיים שלי ממש:

אם בתקופה מסוימת חוויתם קושי כלכלי גדול, ועכשיו המצב השתפר – זה כי אתם עובדים, או כי ככה גזר ה' יתברך?

אם נכשלתי בטסטים רבים, ועוד לא הצלחתי להוציא רישיון נהיגה, כפי שקרה לי, האם אני מאמינה באמונה שלמה שזה מה' יתברך, ולא בגלל הטסטר שמכשיל/ האישה שקפצה לי לכביש / הילד שבעט בכדור?

אם מישהי העליבה את הבת שלי, האם אני מבינה שהיא שליחה מה' יתברך, לפני שאני מתעצבנת ומחליטה להתקשר למורה? (לא סותר, אגב. השאלה היא מה המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש).

אם הבת שלי שברה את הרגל עם נעלי גלגליות, כמו אלו שחצי מילדי השכונה נוסעים עליהן בבטחה, ברוך השם, האם זה "בגלל הנעליים" או כי ככה השם החליט שיקרה באותו הרגע?

האם אני מאמינה באמונה שלמה שזה מה' יתברך?

זה גם יכול להיות הפוך, כמובן:

אם הצלחת בתחום מסוים, זה כי ה' גזר לך הצלחה, או כי השקעת המון בתחום?

אם האוטובוס הגיע בזמן, הנסיעה הייתה חלקה והצלחת לעשות היום כל מה שרצית - זה כי תכננת הכול כמו שצריך, או כי הייתה לך כאן סיעתא דשמיא מיוחדת?

לאחרונה אני שומעת בלופים את שיעורי שער הביטחון של הרב יגאל כהן (5 דקות שער הביטחון). אני חושבת שהלימוד היומיומי מחדד לי את ההבנה: נכון שצריך לעשות השתדלות בכל דבר ודבר, לתכנן, ללמוד, לעבוד, אבל בסופו של דבר (וגם בתחילתו, בעצם) - הכול קורה בגזירת השם יתברך. מהדבר הקטן ביותר ועד לגדול.

מראש כותבת: אין כאן מסקנה מרחיקת לכת, או תובנה יוצאת דופן. מניחה שחלק מהקוראים שואלים את עצמם: מה החידוש כאן? ובכן, אין כאן חידוש. יש כאן חידוד.

בואו נמשיך: אם חוויתי כמה לידות קשות ואחר כך כמה טובות יותר – האם זה כי "לקחתי אפידורל", או כי ה' גזר שיהיה לי קל, וגלגל את זה דרך אפידורל?

אם לא הצלחתי לישון טוב במשך חודש בגלל מכשיר מקולקל וחברה ששולחת אותי מטכנאי לטכנאי, בלי פתרון אמיתי - זה כי עוד לא הגעתי לטכנאי הנכון, או כי כרגע זה מה שאני צריכה לעבור?

אני חושבת שהניסיון האחרון חידד לי את זה ממש. הכול בהשגחה פרטית. הכול גזירת הבורא. אין עוד מלבדו.

אחרי כמעט חודש של טרטורים מטכנאי לטכנאי שיכוון את לחצי האוויר במכשיר איתו אני צריכה לישון בלילה כדי לנשום (סי פאפ), וכל זה ללא הצלחה, הגעתי לשלב בו הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי: "בורא עולם, אני לא יכולה יותר. אתה החלטת מתי הייסורים האלו יבואו עליי ומתי הם ילכו. אז מבחינתי זה לא תלוי באף טכנאי. תעשה שהלילה פשוט אשן טוב. נקודה. לא יכולה יותר. תלויה רק בך ולא באף אחד אחר". נחשו מה קרה?

הכול בהשגחה פרטית. הכול גזירת הבורא. אין עוד מלבדו

יש רגעים שאני לגמרי על זה. ויש רגעים שאני צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לא לתלות את הסיבה לכישלונות / חוויות לא טובות בחיים בסיבות חיצוניות (הבנק, ביטוח לאומי, קופת חולים, בית הספר).

רבי נחמן קורא לזה: "האט איז מען א מלאך, האט איז מען א גלח". רגע מלאך, רגע כומר. רגע אחד את כולך באמונה קדושה, ורגע אחר - מחשבות שאין בינן ובין אמונה שום דבר.

אגב, זה לא מוריד מהאחריות שלי כאמא להתקשר למורה כשהילדה חוזרת בוכה, או מהפעלת שיקול דעת אם לקנות או לא את נעלי הגלגליות. מבחינתי מדובר בכוונון עדין למוח – מה המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש בשעת קושי?

ביום שהמחשבה הראשונה שלי תהיה: "זה ניסיון מהשם יתברך", ולא "איך הטכנאי הזה לא מצליח לכוון לי המכשיר כמו שצריך?" או "הטסטר הזה תמיד מכשיל את כולם" – אז אדע שצלחתי עוד שלב במסע התשובה שלי.

ובכל זאת, "שלא נבוא לידי ניסיון".

הלוואי ונתחזק באמונה דרך מאורעות חיוביים ודברים טובים. עדיף, לא?!