כולם אכלו מהשוקולדים. גם אני. עד שמישהו העז להגיד את האמת בפנים

אחד המקומות שאני הכי אוהבת בעולם הוא שדה התעופה. היום מדובר במקום ענק. לפני 24 שנים, לפני השיפוץ המאסיבי, היה זה שדה תעופה די קטן, ביתי משהו. אהבתי לבוא לשדה התעופה בשעות הקטנות של הלילה, לחכות להסעה בשעה 03:00 כדי להתחיל משמרת בוקר. בגיל 20 ובלי מחויבות מיוחדת, השעות התאימו לי במדויק. הייתי מחכה להסעה ליד הבית, מתחת מנורת רחוב, אומרת תהילים.

יש משהו בשדה התעופה שגורם לאנשים להרגיש טוב. רוב האנשים שם נינוחים יותר, רגועים, יודעים שהם בדרך לנופש. יש בהם שלווה שלא תמצאו במקום אחר. בשדה התעופה אנשים נחמדים יותר - זו המסקנה שלי באותם בקרים מוקדמים. אני נכנסת בחיוך, מעבירה כרטיס עובד, ועולה לקומת הטיסות. "אני רוצה בבקשה את הקופה הרחוקה", אני מבקשת ממנהלת המשמרת. היא מסכימה מיד, לפני שאתחרט, ומוסרת לי את המגירה עם השטרות והמטבעות. רוב העובדים מבקשים את הקופות המרכזיות הסמוכות זו לזו, כדי שיוכלו לדבר, לראות אנשים, והנה באה המוזרה, זאת שמדי פעם מגיעה עם חצאיות ארוכות, ומבקשת את הקופה הרחוקה והמבודדת בקצה הטרמינל. לכו תבינו.

אני הולכת את המרחק הניכר עד לחנות המרוחקת. מתיישבת בקופה, ובין מכירה של שוקולד למכירת בושם למכירת יין יוקרתי - קוראת תהילים. זה נותן לי שקט. קופאיות שעוברות שם בזמן ההפסקה שלהן נועצות בי מבט. "את חוזרת בתשובה?", הן שואלות. "נראה לכן?", אני עונה בחיוך, "אני מתקרבת לבורא, ממש לא חוזרת בתשובה". מתחילה להגיע עם חצאיות לעבודה, הקופאיות האחרות מרימות גבה, מתעקשות: "את חוזרת בתשובה?". אני מתעקשת לא פחות מהן: "ממש לא!". קשה לי להגיד "חוזרת בתשובה". וגם, בינינו, לא מרגישה ראויה מספיק לתואר.

                                                             *

במרכז שדה התעופה היה מה שאנחנו, העובדים, כינינו "הפטריה". סוג של דוכן עמוס שוקולדים ומתוקים. כולם אהבו לעבוד שם מסיבה פשוטה: מי שעבד בפטריה נהנה מהשוקולדים. כל המדפים מתחת לקופה היו מלאים בחפיסות פתוחות של שוקולד מהסוג היקר (והטעים!). מנהלי המשמרת לא ידעו, או אולי העלימו עין, או אולי אכלו בעצמם. אף אחד לא שילם על השוקולדים, וכולם אכלו.

ואז הוא הגיע לעבוד כקופאי. איש עם זקן, כיפה וחולצה לבנה. הוא לא השתתף בשיחות החולין בחדר העובדים. לא יצא לעשן עם המעשנים ולא ישב עם כולם. הוא היה יושב עם עצמו בפינה, בדרך כלל קורא ספר.

איכשהו, באחד הימים, נקלעתי לשיחה שכללה אותו. דבר נדיר כשלעצמו, כי, כאמור, הוא לא ממש דיבר עם אנשים. כמה עובדים דיברו ביניהם על הכיף שבאכילת שוקולדים מה"פטריה". העובד החדש הגיב בשקט אופייני ואמר: "זה גזל". התקרבתי, לא בטוחה ששמעתי נכון, ושאלתי אותו למה הוא מתכוון. "זה גזל", הוא הסביר בפשטות. "אין לנו רשות לאכול מהשוקולדים, לא שילמנו עליהם".

להגיד לכם שלא הייתי מופתעת? בגיל 20, אחרי שעברתי דבר או שניים בחיים, החשבתי את עצמי כאדם מוסרי. והנה בא מישהו ומציב בפניי מראה שגורמת לי לשאול: מהו מוסר בעצם? מי קובע אותו? הרי כולם אכלו מהשוקולדים, וגם אני. לרגע לא הרגשנו גנבים או גזלנים, כי הרי "כולם עושים את זה". כולם אוכלים! וכך, בשיחה אגבית בחדר העובדים, קיבלתי שיעור מוסר והלכה מבלי לדעת עד כמה משמעותי יהיה הרגע הזה להמשך.

                                                                   *

כל ילד יודע ש"אסור לגנוב", נכון?! אך מי מגדיר מהי גניבה? עד לאותו הרגע ממש לא חשבתי שאכילת השוקולדים היא גניבה או גזל. ההלכה פשוטה: לא אוכלים שוקולדים שלא שילמנו עליהם, גם אם אנחנו באמצע משמרת, גם אם כל שאר העובדים אוכלים. זו בדיוק הסיבה שההלכה היהודית גאונית בעיניי (לא שההלכה צריכה את דעתי, כן?!). לימים הבנתי: אין באמת מוסר בלי הלכה. אין באמת נכון או לא בלי הלכה. ההלכה מיישרת לך קו גם במקומות בהם את מתפתלת על כיסא ומנסה להצדיק מעשה מסוים. יש אסור, יש מותר. כמה פשוט.

מיותר לציין שמאותו היום הפסקתי לאכול מהשוקולדים ב"פטריה".

הרגע הזה בו הבנתי שההלכה באה להאיר ולא להכביד, הרגע בו הבנתי שההלכה מציבה מולי מראה, שמשקפת לי בצורה ברורה מי אני יכולה להיות, אם רק ארצה באמת, הוא רגע מכונן בשבילי. במבט לאחור, הרגע הקטן ההוא, ליד דוכן שוקולדים בפינה של טרמינל ישן, היה משמעותי מאוד במסע שלי, גם אם באותו הרגע לא הבנתי עד כמה.

אני מספרת מדי פעם את סיפור השוקולדים לילדים שלי, מקווה שהמסר עובר. הם גדלים על הלכה, גדלים על שולחן ערוך תרתי משמע. אבל אני מבקשת עבורם גם שירגישו. יש להם נסיונות משלהם, תהיו בטוחים, זה שאתה נולד לבית דתי - זה לא אומר שאתה מחוסן מפני שאלות מוסר. אני נאחזת ברגעי התגברות קטנים, נצחונות קטנים שצברתי בדרך כדי לתת להם משהו שיהיה משמעותי למסע האישי שלהם. מה הם יחליטו לקחת בפועל, זו בחירה שלהם כמובן. אנחנו בוחרים בכל רגע נתון. הבחירה במה שנכון, בהלכה וברצון השם לא מפסיקה כשאת מקבלת את התואר הנכסף, ודאי לא כשאת מקבלת את התואר הזה מינקות. היא קיימת בכל רגע בדרך. וכשאת בוחרת נכון יש תחושה מתוקה. יותר משוקולד, זה בטוח.