סיפורים שמזכירים לי לצפות לגאולה, געגועים לסבא שלי ולבית המקדש

סבתא שלי היתה שוטפת את הבית בתשעה באב בחצות יום. אני יודעת שיש הרבה מחלוקת על המנהג הזה, יש רבנים שאומרים "לא למחות בעדן" (בעד הנשים שעושות כך), ויש כאלו שלא מתירים. לי אישית, יש חיבה גדולה למנהג המרגש הזה, שכל מטרתו היא הכנת הבית למשיח, מתוך אמונה פשוטה ותמימה שהנה, הוא מגיע.

עזבו את זה שאני לא מבינה בכלל מאיפה היה לה הכוח. בחצות יום של תשעה באב אני בדרך כלל במצב צבירה חצי מעולף על מזרן בסלון, בין פיסות לגו לדפי צביעה של בית המקדש. הסבתות של פעם תפקדו בשיא הכוח, גם בתשעה באב, וברור היה להן שהמשיח לא ייכנס לבית במצב כזה.

(בנימה אישית, יש לי תקווה שהמשיח יביא איתו עוזרת בית פרטית לכל יום מימות השבוע, ולא יוטרד מכמויות הלגו שמפוזרות לי בסלון ביום הכי חם בשנה.)

אני מתגעגעת לסבתא שלי, לבישולים שלה ולמנהגים הקדושים של דור קסום שלא יחזור עוד. וכמו כולם, אני מתגעגעת לבית המקדש, למרות שלא חוויתי אותו, מלאה בגעגוע לא מוסבר למה שהיה ויחזור בקרוב.

                                                                 *

יש סיפור ידוע אצלנו במשפחה, בעיקר כי סיפרתי אותו לפחות 50 פעמים כהרגלי בקודש, וגם בגלל שהוא באמת מיוחד: כשהבן הבכור שלי היה קטן, לפני לא מעט שנים, הוא חזר יום אחד מהחיידר וסיפר לי שהם למדו על "מישפוטצ'ים". לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, ובשיחת טלפון לחברה ניסיתי לברר את פשר העניין. הגענו יחד למסקנה שהילדים בחיידר עשו יצירות עם סקוטצ'ים ונחה דעתנו האימהית. מאוחר יותר כשבעלי חזר הביתה והבן סיפר שוב, בהתרגשות, שהם למדו על מישפוטצ'ים, הבין בעלי שהמלמד בחיידר לימד את הילדים על פרשת משפטים (בהברה אשכנזית הוגים 'משפוטים'), וצחקנו כל כך הרבה עד שירדו לנו דמעות.

מצד אחד זה סיפור חביב, ומצד שני, בשבילי, זה סיפור של גלות וגאולה. זה סיפור על בעלת תשובה, תינוקת שנשבתה בעולם שלא זוכר מהי פרשת השבוע, שלמדה את עולם התורה בגיל צעיר לכאורה, אך מאוחר יחסית. לפעמים בחיוך, לפעמים בבכי, תמיד בסקרנות ורצון ללמוד עוד. זה סיפור על גאולה פרטית, סיפור שנותן לי תקווה גם אחרי 20 שנה, סיפור שמזכיר לי: בסוף עוד נצחק.

                                                               *

אני לא יכולה לכתוב טור על תשעה באב בלי להזכיר את העובדה שסבא שלי, שעלה ממרוקו, נהג בכל ההלכות של תשעת הימים. לא היה לו 'שבוע שחל בו', היו לו תשעת הימים - בכל שנה. מצד שני, הוא גם לא אכל קטניות בפסח וצם עד חצות יום עשירי.  דיברנו על דור שלא יחזור? אז כזה.  כשכולם סביבו נסחפו אחרי "רוחות זרות" במעברה, הוא החזיק חזק וציפה למשיח.  כשמדריכי תנועות נוער באו בשבת לנסות ולסחוב את הילדים שלו לפעילות של התנועה, הוא עמד מולם איתן באמונה. הוא ידע שזו רק תקופה, שזו עדיין לא גאולה שלמה. והייתה לו סבלנות. כשנפטר, הייתי בת 15, הייתי הולכת ומבקרת את קברו כמעט מדיי יום, יושבת ומדברת.

אחרי 5 שנים קיבלתי ממנו מתנה שנקראת 'זכות אבות' וחזרתי בתשובה. הסבלנות משתלמת.

אני מזכירה לעצמי את זה ברגעים שהגאולה הכללית והפרטית לא נראית באופק, ברגעים שהמילה 'משיח' נשמעת כמו חלום רחוק. הסבלנות משתלמת. הוא יבוא.