שלושה שבועות של “הכול אסור”? הטעות שעשיתי בתחילת התשובה

איך אתם עם בין המצרים - ימי דכדוך או ימים של ציפייה לגאולה?

שלושת השבועות. לקח לי זמן להבין איך להתייחס לפרק הזמן הזה כמו שצריך. לקח לי זמן (כמה שנים, בעצם) להבין שאפשר לעבור את הימים האלו בצורה סבירה, ואפילו נעימה. לקח לי זמן להבין שאפשר (ורצוי!) להתייחס לשלושת השבועות האלו כאל תקופה חשובה ומבורכת, ולא כאל "חור באמצע לוח השנה" שרק מחכים שיעבור.

כמו בעלי תשובה רבים, גם לי הייתה בתחילת התשובה הנטייה לרצות הכול כאן ועכשיו. הרצון היה חזק בכל תחומי החיים, ולא פסח על ימי בין המצרים. ראיתי סביבי אנשים שלוקחים את הימים האלו לקיצון: שלושה שבועות של עצבות. של כלום, הכול אסור. זה אמנם היה לי מוזר, כי בכל זאת חופש גדול וקיץ, אבל ראיתי כל כך הרבה אנשים מתנהגים ככה, וחשבתי שכך זה אמור להיות.

ואז התחלתי ללמוד את ההלכה לעומק, וגיליתי רובד אחר.

דרך ההלכה גיליתי אבל שנבנה בהדרגה שבוע אחרי שבוע עד לתשעה באב. דרך ההלכה גיליתי עד כמה היהדות רכה ונעימה. דווקא דרך ההלכה גיליתי שלא נדרש מאיתנו לעצור את החיים לחלוטין לשלושה שבועות, ובטח לא להיכנס לדיכאון. יש איסורים הלכתיים שצריך לשמור, וזה הכול.

הבנתי שהיהדות יפה, מדויקת ונכונה. למה להעמיס עליה דברים שלא נדרשים מאיתנו?

נכון, שמיעת מוזיקה אסורה. זה לא קל לאף אחד מאיתנו, אבל זה בסדר, נתמודד. נעבור את זה עם שירים ווקאליים, סיפורי צדיקים (לילדים) ופודקאסטים טובים באוזן (בשבילי). "אבל למה אי אפשר בריכה?", שאלתי. ובכן, עד ראש חודש אב זה לא איסור. זו דעה בהלכה.

יכולים לתאר את האושר שהיה לי כשהבנתי שמותר ללכת לבריכה מסודרת עם מציל בימים האלו? (וכל אחד ישאל כמובן את רבו, אני לא פוסקת הלכה, כן?!) יכולים להרגיש את השמחה שחוויתי כשהבנתי עד כמה ההלכה מאוזנת?

ומה לגבי חוגים, יצירה, הפעלה?

אם קודם לכן רק רציתי שייגמרו שלושת השבועות האלו, ורק חיפשתי "לעבור אותם כבר", היום אני מבינה ששמירת הלכה בצורה מאוזנת גורמת לכך שעוברים אותם בלי להרגיש שהחיים נעצרים. יש מקום לצמצום, יש מקום לאבל, יש מקום לזיכרון, אבל יש גם מקום לבית חי, לילדים שמחים, לקיץ, לארוחות משפחתיות ולזיכרונות טובים. זה נחוץ ונדרש לנפש בריאה שלי כאמא וכמובן של הילדים.

דווקא כשנותנים לנפש מקום לנשום, מתחילים באמת להרגיש

למדתי להפוך את התקופה הזו לנעימה ככל האפשר עבורי ועבור ילדיי. מרגיש לי שהשיח עם הילדים על חורבן בית המקדש ועל החוסר שלו מתקבל יותר על הלב כשהוא לא בא ממקום של ייאוש, אלא של תקווה ואמונה שנובעות משמחה. הבנתי שדווקא כשנותנים לנפש מקום לנשום, מתחילים באמת להרגיש. אפשר לספר לילדים על בית המקדש, על האור שהיה בו, על הקרבה לה', ועל כמה אנחנו מחכים שיחזור. אפשר להסביר את האיסורים ואת הלכות האבלות, ולהדגיש מה חסר לנו באמת. אפשר להכין בימים האלו יצירה בנושא ירושלים, לקרוא סיפור מתאים, לדבר על אהבת ישראל ועל דברים קטנים שכל אחד יכול לעשות כדי לקרב את הגאולה. בתחושה שלי, ככל שהשיח יהיה מחובר יותר לחיים, לתקווה וללב, כך הוא גם יישאר איתם.

אז בשנים האחרונות אני מכינה לוח חופש גדול צבעוני ויפה, ותולה אותו במקום מרכזי בבית. מצוינים בו, כמובן, ימי הצום ובין המצרים, אבל גם אירועים שונים כמו יום בריכה, ערב פיצות, פיקניק בגינת השעשועים, קורס הכנת קינוחים או תסרוקות (או כל קורס מעניין אחר שיש למתנ"ס השכונתי הנהדר שלנו להציע ושמתאים לבנותיי).

אפשר להכין בימים האלו יצירה בנושא ירושלים, לקרוא סיפור מתאים, לדבר על אהבת ישראל

דבר מעניין נוסף שגיליתי, הפתיע אותי וגרם לי להבין עד כמה ההלכה מאוזנת: דווקא בראש חודש אב מתקיימת מכירת כלי הכתיבה המוזלת של בית הספר. מכירה כיפית עם הרבה מחברות צבעוניות, עטים משמחי לב ועוד. אני זוכרת עד כמה זה הפתיע אותי בהתחלה. איכשהו, חשבתי שגם זה אסור. אבל כאן נכנסת ההלכה: האיסור בשלושת השבועות הוא ברכישת בגדים שמברכים עליהם "שהחיינו". לא מברכים "שהחיינו" על עיפרון ומחברת – גם אם הם מאוד משמחים את הלב. לכן המכירה מותרת. מבינים את האיזון?

אני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות של ההלכה: היא מבקשת מאיתנו להכניס לחיים עומק, ולחיות אותם באמת. לא להוסיף מדעתנו כל מיני איסורים והגבלות שמצרים על הנפש יותר מהנדרש. התורה  מעניקה לנו את המיצרים הנכונים לשהות בהם, ולא מבקשת מאיתנו לייצר אחרים. ההלכה נותנת מקום לכאב בצורה שמובילה אותנו לגעגוע. ובעזרת ה', מתוך הגעגוע הזה נזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה. אמן.