גרסא דינקותא: איך ביקור בבית הכנסת בשבת החזיר אותי אחורה 40 שנה?

מתישהו בתחילת התשובה שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המושג "גרסא דינקותא" - לימוד של ינקות, או, אם תרצו במילים פשוטות יותר - דברים שנלמדו בגיל צעיר ונחקקו בזיכרון.

לשמחתי, למרות שהתחלתי את תהליך התשובה "הרשמי" שלי בגיל 20 - ה"גרסא דינקותא" שלי כוללת הבזקי זכרונות מבית הכנסת הישן של סבא שלי. בית כנסת מואר באור צהוב בוהק שמגיע משנדלירים כבדים בסגנון עתיק, קצת מאובקים (כי בכל זאת - מי מטפס כל כך גבוה), עם ריח קסום שמורכב מניחוח ספרי קודש ישנים, טבק הרחה בקופסה וארומה של קדושה. ה"גרסא דינקותא" שלי כוללת תחושת אושר צרוף של חיבוק ספר תורה - אני על הכתפיים של אבא, אוחזת בספר תורה, אבא מחזיק יחד איתי.  

                                                               *

שנים קדימה, יושבת בתוך חדר, מוקפת ספרים, מחברות, פוסטרים ומוזיקה. תמיד מוזיקה. נדודי שינה בשנת 97' מלמדים אותי שירים ישנים שנכתבו והולחנו עשרות שנים לפני שנולדתי. ברוך השם, אין טיק טוק, אין אינסטגרם ואין בכלל טלפון נייד. זאת אומרת, הוא קיים בעולם אבל רחוק ממני ומבני דורי שנות אור. לילה ואת לא נרדמת? מערכת "איווה - AIWA" לדיסקים וקלטות פותרת את הבעיה. היינו דור ביניים שכבר למד לצרוב דיסקים במחשב אך עדיין הקליט שירים מהרדיו. גם זה חלק ממהדורת ה"גרסא דינקותא" שלי. ניסיתי להתכחש לו בתחילת התשובה, אבל הוא תמיד צף ועולה יחד עם זכרונות שונים, חלקם טובים יותר, חלקם פחות.

                                                               *

ביום שבת האחרון לקחתי את בתי בת ה-3 לבית הכנסת. אחרי שנים של תפילת שבת בבית בין פליימוביל ללגו - החלטתי סוף סוף להגשים חלום וללכת לשמוע קריאת התורה. הלב שלי מלא געגועים לרגעים האלו מתחילת התשובה, בהם בית הכנסת הופך לבית שני בשבתות וחגים. כיום, בשלב ביניים בו יש לי פעוטה בת 3 וכמה מתבגרים, אני אומרת לעצמי שאולי הגיע הזמן לחזור קצת לבית הכנסת. הריח פוגש בי לפני הכל. עוד לפני ששאר החושים נכנסים לפעולה, ריח ספרים, קדושה ופשטות - אותו ריח מתוק משנות ילדותי, מכה באפי ומציף אותי בשמחה פנימית.

בית הכנסת הקטן בשכונת מגוריי אינו היפה או המפואר שבבתי הכנסת, וזו בדיוק הסיבה לכך שהוא מושלם בעיניי. בלוח "יזכור" עשוי מתכת מוזהבת מהבהבים נרות נשמה אלקטרוניים, פסוקים ופרקי תהילים במסגרות עץ וזכוכית תלויים על הקירות. אין עיצוב מוגדר, ודאי לא כזה שתוכנן על ידי מעצב פנים. הוא אמנם מתוחזק היטב, אך גילו המופלג ניכר ומוסיף לו חן.

את הדקות הראשונות של קריאת התורה עברה בתי בשקט יחסי, מקשיבה. בצורה בריאה למדיי עברה לסקרנות מהולה בשעמום, משחק עם צמידים וטבעות (שלי, הכל כדי לשמוע עוד כמה מילים מהפרשה), וסיימה בסגירה ופתיחה חוזרת של מדף הספרים האישי כשקלטה את הפטנט. הצלחנו להגיע ממש עד סוף הפרשה, ואפילו לשלוח נשיקה מרחוק לספר התורה, לפני שיצאנו מהר בחזרה אל הבית.

האם היא הרגישה את מה שהרגשתי כשנכנסה יחד איתי לעזרת הנשים? האם היא חוותה את אותה תחושת פליאה נוכח המתיקות האינסופית הזו? נוכח החיבוק הכמעט מוחשי שעוטף אותך שם? אני באמת לא יודעת. אני מאמינה שזה נצרב לה בדיסק הפנימי, או בכל הגדרה טכנולוגית אחרת שתבחרו כדי להגדיר את הרגע הזה בו נוצרת ה"גרסא דינקותא" שלך. זה שלה. זה הוטמע בה, ואני רוצה לאפשר לה עוד רגעים כאלו. 

אני מאמינה שתהליך החזרה בתשובה שלי, אחרי מסע רצוף טלטלות, הושפע מאותם רגעים שקרו בלי שהקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, בלי להבין שבדקות אלו ממש נוצרים במוחי קשרים חדשים כתוצאה מחוויה חיובית רב חושית שתשפיע דורות קדימה. קשרים שאותתו לי בעת צרה: "יש לך לאן לחזור. בואי הביתה". אני מאמינה גדולה ב"גרסא דינקותא" חיובי, ויודעת בלי שום ספק מה נטעו בי רגעי בית הכנסת ההם לפני 40 שנה. הלוואי ואזכה להעביר אותם הלאה.

לעילוי נשמת סבי ר' שלום לוגסי בר אסתר ז"ל