מקצה לקצה: לפני התשובה לא הבנתי למה להתחתן - השבוע חיתנתי בן

אביטל ואני גדלנו יחד. מגיל 5 בגן זהבה, דרך הלימודים בבית הספר היסודי בלוד, וכמובן שנות ההתבגרות הסוערות בתיכון רמלה-לוד. בגיל צעיר היינו יושבות ומציירות יחד. כן, זו הייתה פעילות מועדפת עלינו – לשבת, לצייר ולצבוע יחד. ילדים עושים את זה היום? אני מקווה שכן. זה היה משהו שהיינו עושות יחד די הרבה בשנות ה-80 וה-90.

אביטל הייתה מציירת דמויות בשמלות כלה, ובאופן כללי הייתה מעצבת בגדים, ציירת אלופה ואחד האנשים המוכשרים ביותר שפגשתי – גם היום. אותי, שמלות כלה לא עניינו. גם לא יותר מאוחר, בגיל הנעורים, לפני שחזרתי בתשובה. באמת שלא הבנתי למה בכלל להתחתן. איך אמרה את זה חברה קרובה לפני שחזרה בתשובה בעצמה? "בשביל מה להביא ילדים, כדי לקחת אותם לקניון?".

בחסדי השם, ברגע שהתחלתי את תהליך התשובה שיניתי את דעתי. ברגע שהבנתי שיש תכלית לעולם, שיש סיבה לבואם של אנשים לעולם ויש גם סיבה לעזיבתם – שיש בשביל מה לחיות, יש מטרה, יש בורא עולם – מאותו רגע רציתי להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל.

זה כמובן לא קרה מיד. עברתי גלגולים ותהליכים עד שזכיתי לעמוד בגיל 22 מתחת לחופה. נשמע צעיר?

אחרי שנתיים שבהן הספקתי להתחיל תהליך תשובה, לעבור מהמדרשה לצפון, לגור שם כחצי שנה (על כך עוד אכתוב בהמשך), לחזור למרכז, לעבור למושב, לחזור הביתה ובקיצור – להתגלגל בדרכים עם גיטרה על הכתף ותיק ביד (כפשוטו) – זה היה לי מספיק.

הרגע בו הדלקתי נרות בבית שלי ולא בבית של משפחה שאירחה אותי – היה עבורי מה שנקרא "פרייסלס". ההמתנה הייתה שווה.

לפני שבועיים חיתנתי בן. אני עוד לא מעכלת. זה לא מובן מאליו בעיניי שהבן שלי זכה לעמוד מתחת לחופה כמעט בגיל שבו אני עמדתי מתחת לחופה. מדהים בכל קנה מידה. חסד השם ממש.

אני כותבת את זה בהשתאות ובפליאה, כי פעמים רבות אני מרגישה עדיין ילדה, ואני יודעת שנשים רבות מרגישות כך. אנחנו גדלות, מתבגרות - אבל בפנים נשארות ילדות שרוצות לשבת ולצייר יחד.

הספקנו לעבור חתונה, שבע ברכות ושבת ראשונה של הזוג אצלנו - ואז פרצה המלחמה הנוכחית עם איראן. מאז הזוג המתוק אצלנו, כי אין להם ממ"ד. הם קצת בגלות מהבית הקטן והחמוד שלהם שעומד ומחכה להם בסבלנות. במדינת ישראל, זוגות צעירים, ילדים ומבוגרים עוברים דברים שבמדינות אחרות אפילו לא יכולים לדמיין. ועדיין הכול בחסד וברחמים.

הם אצלנו, אנחנו שמחים שהם איתנו ולא לבד ביחידת דיור בלי ממ"ד, ואני לא יכולה שלא להיזכר בלידה של הבן השני. יומיים אחריה פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואנחנו - זוג צעיר עם פעוט ותינוק בן 48 שעות - ארזנו תיק במהירות שיא וברחנו מצפת למרכז.

לא הייתה אז כיפת ברזל. כשטיל נשלח – הוא נשלח ונפל. יעידו על כך קירות הבית הרועדים והלב הרועד שלי באותם רגעים, לפני עשרים שנה. טיל נפל כמה רחובות מעלינו (צפת בנויה במדורג רחוב מעל רחוב), ואת השריקה וה"בום" ששמעתי כשהטיל חלף מעל הבית שלנו – לא אשכח לעולם.

גם אנחנו, כזוג צעיר, יצאנו לגלות קטנה משלנו. חודש וחצי אצל ההורים – פעם שלו ופעם שלי. עברנו את זה, צמחנו מזה, וברוך השם, כדרכם של דברים ואירועים, הכול נשכח די מהר והחיים המשיכו, כי קרו כבר כל כך הרבה דברים מאז.

כשאני מסתכלת על הזוג הצעיר, אני יודעת שכמו שהשם יתברך שלח לנו כוחות וכלים כזוג צעיר – כך גם יהיה איתם. יש להורים נטייה לומר על כל מיני התמודדויות של הילדים: "וואו, הם כל כך צעירים – איך הם יעברו את זה?". בין אם מדובר בפעוטות שאנחנו מגדלים לתוך מציאות של מלחמה, ממ"ד ואזעקות, ובין אם מדובר בגלות קטנה שנכפתה על זוג צעיר, שגר אצל ההורים במקום להיכנס לביתו ולהתחיל את החיים במסלול המקובל. הכול מושגח ומדויק לנשמות האלו, כמו שהיה מושגח ומדויק לנו.

אתמול צילמתי את הקטנה שלי בת ה־4 כשהיא מספרת סיפור לעצמה או לכמה צופים דמיוניים. היא סיפרה על טיל גדול (כולל הדגמה של הקול והידיים) שנשלח לאנשים על הבית והתפוצץ, אבל הבית היה סגור, והם הלכו והרגישו טוב – ואחר כך לא הרגישו טוב.

סיפור עמוס פרטים, כדרכם של בני ארבע, ודרך נהדרת לעבד את מה שהיא חווה בשנים האחרונות: האזעקות, הריצות לממ"ק (מרחב מוגן קומתי – אין לנו ממ"ד בתוך הבית אלא בקומה משותפת עם השכנים), הבומים, הקירות שלפעמים רועדים, וההורים המסוחררים והעייפים שסביבה. הכול מתרכז לרגע מתוק אחד, שבו היא יושבת בפיג'מה ברגעים השקטים האלו ומספרת סיפור, מבלי לדעת שכך היא מעבדת תחושות וחוויות.

זה גורם לי לחשוב על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. ומה נספר הלאה לילדים ולנכדים.

אולי זה יהיה כך: קצת לפני הגאולה השלמה הייתה מלחמה גדולה, וברוך השם ניצחנו – והשם יתברך הביא גואל לעם ישראל.

אמן, שנזכה.