מה שלמדתי בילדות על כיבוד הורים, הבנתי רק כאמא

יש ערכים שלא לומדים מספרים ולא מטיפים עליהם – פשוט נושמים אותם בבית, יום אחרי יום. גדלתי עם אמא שמקיימת מצוותכיבוד הורים בצורה שלא ראיתי בשום מקום אחר (עד שהתחתנתי והכרתי את חמי, שגם כיבד את אימו ניצולת השואה בצורה יוצאת דופן). כבת זקונים לבת זקונים – גדלתי לאורו של סבא מבוגר מאוד. סבא שלי, שעלה ממרוקו במסירות נפש, שהיה רב ושוחט במעברה, משכין שלום בית ואוזן קשבת לכל כך הרבה אנשים קשי יום – הפך לסיעודי בגיל מבוגר. וכך הוא זכור לי יותר מכול: יושב במיטה, ספר קודש פתוח לפניו, לומד תורה במסירות נפש בחדרו הקטן.

הבית ברחוב שפירא בלוד היה בדיוק כמו שאתם יכולים לדמיין: בית קטן, 50 מטר מרובע. נורות חיווט פשוטות משתלשלות מהתקרה, מפיצות אור חם ורך על שני חדרים וסלון. ספריית קודש ענקית על קיר שלם בסלון, שולחן אוכל פשוט מעץ מהגוני, כיסאות מהסוג שהיום אנשים משלמים עליהם הרבה כסף כי הם "רטרו או וינטג'". פרחים אדומים מבד ופלסטיק בכד זכוכית, כוס תה וביסקוויט על מפה לבנה. מטבח שקירותיו צבועים בצבע שמן במקום אריחים. מקרר אמקור ומזווה. דירת עמידר שהספיקה לסבא שלי בדיוק, אבל בדיוק, למה שהיה צריך. פשטות בניחוח של פעם. פשטות שמעלה דמעות של געגוע.

בנעוריי אני זוכרת את סבא יושב במיטתו ולומד, צלול לחלוטין אך סיעודי. בגיל שש אני עוד זוכרת אותו עומד, מכין לי כוס תה. גרנו במרחק הליכה די רחוק מביתו, מה שלא מנע מאימי להגיע אליו בכל שבת בהליכה רגלית. מדי שבת הייתה הולכת אליו, לפעמים שלוש פעמים בשבת אחת, סועדת אותו, מטפלת בו. זאת כמובן בנוסף לטיפול יומיומי מסור בכל אחד מימות השבוע. היא ואחותה היו מטפלות בו במסירות, וכמובן דאגו למטפלים נוספים מביטוח לאומי ומגופים פרטיים. שלא תטעו – לא היה לה זמן פנוי. גם מורה מחנכת, וגם אמא לשלושה ילדים - הזמן לא היה בשפע, אבל הרצון כן.

אילוסטרציה

הטיפול המסור של אימי באביה חרוט לי בזיכרון כדבר מבורך וכעובדה מוגמרת. כך צריך להיות. נקודה. אמנם המורה שלי מכיתה ד' טוענת שהתלוננתי על כך בכיתה, אך לי אין שום זיכרון כזה. להיפך. אני מביטה על הטיפול המסור הזה בהערצה. לא סתם דוגמה אישית היא הדבר הטוב ביותר שתוכלו לתת לילדיכם. מה שחרוט לי במוח זה: "כך צריך לטפל בהורים מבוגרים". זהו. אין משהו אחר. לא כי מישהו אמר לי זאת, אלא כי כך חוויתי. ויהי רצון שהוריי יאריכו ימים בבריאות ולא יזדקקו לטיפול כזה, חלילה.

למרבה הפלא, ולמרבה הנבירה הפסיכולוגית האינסופית והעדכנית בקשיים של ילדים נוכח התמודדות ההורים, אין בי ולו טיפה אחת של תלונה כלפי אימי. מעולם לא חשבתי "היא מטפלת בו על חשבוננו". אולי כי כך הונחל הערך בביתנו – אבי כיבד את חמיו בצורה נפלאה, ומעולם לא התנגד לטיפול המסור.

*

חוזרת אחורה בזמן, אני בת 15, בכיתה י'. גיל רגיש, נפיץ. סבא נפטר בבית החולים. הוא מבוגר מאוד, וכולנו עדיין שבורים. אמא שבורה ממש; ככל שאתה מטפל יותר – אתה נקשר יותר. הוא גידל אותה לבד. מגיל קטן היה לה רק אותו – בת זקונים אמיתית.

כמה חודשים אחרי הקבורה אני מתחילה לבקר את סבא בקביעות בבית הקברות. לא ממש מבינה, הולכת ויושבת ליד קברו, מדברת איתו, מספרת, משתפת, שואלת מה שלומו. אותה מורה מכיתה ד', שהיא גם שכנה, רואה אותי בדרכי לבית הקברות ולוחשת לאימא: "אולי זה לא הכי בריא, ילדה בת 15 לבד בבית קברות". אני כמובן לא מבינה מה היא רוצה. אני צריכה לדבר עם סבא, והוא שם, פשוט שם.

*

יותר מעשר שנים קדימה. אני בת 28, חוזרת בתשובה, אמא לארבעה קטנים. קיץ ארוך שמורגש גם בצפת הקרירה. אחותי, שנמצאת בארץ לרגל חופשת הקיץ, מודיעה לי שגילו לאמא את המחלה. הלם. היא הולכת איתה לכל הבדיקות. בסיום החופשה היא חוזרת לארצות הברית ומודיעה לי: "את נוסעת לאמא בכל שבוע. נשארת יומיים, מטפלת, עוזרת, מנקה, עושה מה שצריך". אין לי בכלל ספק. מתייעצת עם בעלי, שהוא בן לאבא מכבד לא פחות, כאמור. הוא מסכים מיד. פעם בשבוע אני אורזת את עצמי, כמה בגדים ותינוק אחד חמוד בסל־קל, היום בן 16. קו 980 לבני ברק מביא אותי למרכז. אחי הגדול אוסף אותי ומביא אותי ללוד. כך מדי שבוע במשך כמה חודשים. אין לי ספק בכלל שזה מה שעליי לעשות. זה לא קל, זה אפילו קשה. אבל לאמא שלי בטח לא היה קל ללכת ברגל בשבתות לסבא ולטפל בו, והיא עשתה זאת. השכנות מחזקות אותי, הן מבוגרות עם חכמת חיים. אחת בת 60, השנייה בת 70. "לעולם לא תוכלי להחזיר לאמא שלך על כל הטיפול המסור שעשתה עבורך", הן אומרות. "זו ההזדמנות שלך להחזיר קצת". אני יודעת שהן צודקות. אני צעירה, אבל הלב מרגיש אמת. היום, כשאמא ברוך השם בריאה, אני מתפללת שלא נצטרך להחזיר. לא ככה. רק בטוב. רק בשמחות ואירועים טובים, אמן.

אילוסטרציה

לימים, כשחזרתי בתשובה, הבנתי והרגשתי את כוח השמירה והקשר החזק שיש לי עם סבא שלי. עד היום, כשאני צריכה ישועה או עצה, אני הולכת לציון שלו, לקבר שלו בלוד, ומתפללת - ותמיד, תמיד נענית. אני מכירה לו שאני ה"בְּנְת סְר’ירָה" של ה"בְּנְת סְר’ירָה" – הבת הקטנה של הבת הקטנה.

היום, כשאני מביטה לאחור, אני מבינה שכיבוד הורים הוא שרשרת של בחירות יומיומיות, שמועברות מדור לדור בלי נאומים. הן עשויות להיות מעייפות ולא קלות, אבל תמיד יוצרות שורש של זהות. ואם זכיתי במשהו באמת, זה להיות אותה "בְּנְת סְר’ירָה", הבת הקטנה של הבת הקטנה, שמספרת עכשיו את הסיפור הזה בהכרת תודה ובתפילה שכולנו נזכה רק לכבד מתוך חיים, בריאות ושמחה.