טייפ, קלטות וזמירות שבת: כך אספתי אותי מחדש אחרי שזרקתי הכול

חוזרת מבית הספר, כיתה ז', לוקחת לאחי את הטייפ דאבל-קאסט שקיבל במתנה לבר המצווה לפני כמה שנים, מכניסה קלטת של להקה אהובה; גיליתי אותה בשנה שעברה כשהזמר נפטר ממחלה וכל העולם רעש. שומעת בלופים לפני שהוא יחזור ויגלה. כך נראו ימי אחה"צ שלי באותה השנה. לימים אני ואחי נצחק על כך, באותם רגעים אני בת 12.5 ולא יודעת מה העתיד צופן. הניגון, הגיטרות, התופים - המוזיקה מעצבת לי את שנות הנעורים והופכת למפלט ברגעים טובים וטובים פחות. מגלה להקות נוספות, קלטות נוספות. בשלב מסוים התקליטורים יוצאים ומשנים לכולנו את עולם המוזיקה. מתחילה לעבוד בשמרטפות כדי לקנות מערכת סטריאו מהסוג החדש, כזו שיכולה לנגן גם קלטות וגם דיסקים. חידוש.                                                                

הבריחה שלנו כבעלי תשובה ממקורות המוזיקה והאמנות שהיו חלק מחיינו היא שלב כמעט הכרחי בתחילת התשובה. לפחות כך זה היה בדור התשובה שלי לפני למעלה מ-20 שנה. אישית, הייתי צריכה לזרוק הכול כדי לחזור. וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת להכול. זרקתי תמונות, דיסקים, ספרים - פיזית זרקתי, כן? עבורי זה היה חלק משמעותי. הכרחי. אני יודעת שהיום מדברים על חזרה בתשובה של "אפשר הכול". גם לחזור בתשובה וגם...
עבורי, זה היה או הכול או כלום. לא ניתוק חלקי, אלא ניתוק מוחלט מהעבר. כך יכולתי להתחיל משהו טהור ואמיתי.

אחרי כמה שנים משהו פקע. אולי מיתר, אולי חוט עדין שנקרע בלב והתחיל לדמם מגעגוע. התחלתי ללקט מחדש את החלקים הטובים מבין אלו שנזרקו. מצאתי אותם מנצנצים בעפר, בוהקים, מעלים לי דמעות בעיניים.
אחרי כמה שנים בתשובה הבנתי שכשם שהניתוק המוחלט היה הכרחי עבורי - כך גם ההכרה בקיומם של היסודות. אף אחד לא יכול לקחת ממך את הפעם הראשונה בה גילית מה מוזיקה יכולה לעשות לנפש - לרפא, או חלילה הפוך. אף אחד לא יכול לקחת ממך ספרים שקראת (לטוב או לרע). ספרים לא טובים ביקשתי לשכוח, ספרים טובים ביקשתי לזכור.

ובכן כן, בהתחלה הכול הושלך. לקחתי את אורית וזרקתי אותה לפח, קימטתי אותה. לא נשאר כלום שנחשב בעיניי באותה תקופה לא טהור או קדוש. אחרי כמה שנים התחלתי לאסוף אותי בחזרה וללקט נקודות אור, שברים, פיסות. שיר אהוב, ספר שהשפיע עליי עמוקות. בלי להזניח עבודת מידות, צניעות וחינוך ילדים למה שבאמת חשוב.

                                                                         *

בחבורה הפרטית שלי, מגיל 4 ועד 21 - כולם אוהבים מוזיקה, מאוד. זמירות שבת הן חלק משמעותי מאוד משולחן השבת שלנו, וגם ימי השבוע מלאים ניגונים. אני ממשיכה לגלות עולמות עשירים וזמרים חדשים דרך הילדים, והמוזיקה ממשיכה למלא את חיי – גיליתי ניגונים קדושים, שירים עם מילים טהורות מלאות געגוע וייחול לקרבת אלוקים, כאלו שמעלים גם הם דמעות בעיניים – אבל טובות, דמעות של שמחה.

היום, המוזיקה עבורי היא כלי בעבודת השם, ממש כמו תפילה והתבודדות. עם השנים הבנתי שניגונים מסויימים יכולים ממש להביא אותי לעצבות, ומהם אני מתרחקת, ובצד השני יש ניגונים. שממש מעוררים את הלב לעבודת השם. כמו שכותב רבי נחמן : "טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד ויש לו כוח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך." שנזכה.