תיק חירום לנשמה: מה אני עושה כשהלב כבר לא מרגיש אלול

בכל שנה אני מבטיחה לעצמי בראש חודש אלול שהאלול הזה ייראה אחרת, שכל יום ויום יהיה מלא תפילה מעומק הלב, שכל מצווה ומצווה שאקיים באלול תהיה מיוחדת ממש, מלאת כוונה, זוהרת כזאת. אלול שצבוע בצבעי פסטל זרחניים, כמו אלו שקונים בחודש אב כשהולכים לעשות את הקנייה המסורתית לקראת השנה החדשה בלימודים. ואז מגיע אלול. ראש חודש זורח, אין ספק, מרקרתי אותו בצהוב זוהר ביומן ובלב. אבל ככל שעוברים הימים, אני רואה איך אני חוזרת לדפוס הרגיל שלי, לעליות ולירידות, לניסיונות ולנפילות. והימים שלי כבר לא נוצצים כל כך, למרות שהלב שלי מלא בגעגוע תמידי ורצון. ואז אני נזכרת שלפעמים, גם במהלך השנה, יש רגעי אלול כאלו שבהם הלב עולה על גדותיו מרוב הודיה ואהבה להשם יתברך, מרוב רצון להודות, להתחבר לבורא ולעבוד אותו בלב שלם.

ואז אני נזכרת שלפעמים, גם במהלך השנה, יש רגעי אלול כאלו

יש רגעי אלול כאלו גם במהלך השנה, והם נדירים, וצריך לאסוף אותם, ללקט.

רגע כזה היה לי באירוסין של ישראל, בני הבכור. תוך כדי הריקודים, בזמן שכל הנשים רקדו במעגל, מישהי באה ולקחה אותי פנימה לרקוד עם כלתי החדשה. ברקע התנגן "אין שום ייאוש כלל", ופתאום פרצתי בבכי כזה שבא מהנשמה, כזה שלא מבינים מאיפה הוא בא בכלל, כי עד לפני רגע לא היה שם כלום, רק שמחה וחיוכים, והנה מגיעות הדמעות, בכי של התרגשות. ממש "פרצתי בבכי", כמו ילד שבוכה. וזה היה רגע אלולי מבחינתי, כי הלב התעורר בפתאומיות, וזה היה מדהים, וקצת מוזר. כשניתחתי את זה במבט לאחור, הבנתי שההתרגשות הייתה הבנה פנימית עמוקה של המשפט "אין שום ייאוש בעולם כלל". הבנה שהשם לקח אותי מהמקום הכי נמוך, וזיכה אותי לחזור בתשובה, ו"פתאום" חיתנתי ילד, וזה ממש ממש לא מובן מאליו.

רגע אלולי נוסף קרה לי בזמן הקורונה. תקופה קשוחה ולא סימפטית בכלל. אין לי טיפת געגועים לתקופה המוזרה והמורכבת הזו. בעלי ואני היינו חולים. סיטואציה קשה מכל בחינה. זוכרים את הבידודים? במקרה הזה היינו כולנו סגורים בבידוד. אנחנו, ההורים, סגורים בחדר, וכל הילדים בבית. אין יוצא ואין בא. ואז דפיקה בדלת. פותחים בחשש, אין שם אף אחד, אבל יש מארז גדול של עוגות ושוקולדים בהכנה אישית. חברות טובות התארגנו ושלחו מארז מושקע ומפנק עם מכתב נוגע ללב, ובאותה שנייה יצא לי רגע אלולי כזה נוסף, פחות דרמטי מזה שעתיד להגיע חמש שנים קדימה, אבל בהחלט רגע שכלל דמעה או שתיים. הרגשתי חסד עצום, חיבוק גדול מהשם יתברך, שבתוך כל הניסיון הקשה הזה דאג לנו לדרישת שלום מתוקה כזו, תרתי משמע.

ואז דפיקה בדלת. פותחים בחשש, אין שם אף אחד, אבל יש מארז גדול של עוגות ושוקולדים בהכנה אישית

שני הרגעים האלו זכורים לי במיוחד, ואני שומרת אותם בתוך "תיק" למקרי חירום. תיק זיכרונות שהכנתי לי אי שם בירכתי המוח. התיק הזה מחכה בסבלנות לימים לא כל כך אלוליים, לימים אפורים כאלו שבהם הלב יבש ולא מתעורר בכלל. לימים שבהם אני שוכחת עד כמה השם רחמן ואוהב ודואג, לימים שבהם אני קצת חודש אב. וזה בדיוק מה שכותב רבי נחמן: "צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וְלַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה. וְאִם לִפְעָמִים נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ, צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים, שֶׁהָיָה מַזְרִיחַ לוֹ אֵיזֶה הֶאָרָה קְצָת וְיֹאחַז אֶת עַצְמוֹ עַתָּה בַּהִתְעוֹרְרוּת וְהַזְּרִיחָה שֶׁהָיָה לוֹ מֵאָז וּמִקֶּדֶם" (משיבת נפש רכ"ב).

אז אני נאחזת חזק בתיק הזיכרונות הזה, ומקווה להוסיף אליו גם כמה רגעים אלוליים באלול עצמו, הנוכחי. מנסה לעורר את הלב לתשובה, מזכירה לעצמי שהמלך בשדה ומדברת איתו. מזכירה לעצמי שהכול שווה, ולו כדי לזכות ברגעים מתוקים כאלו, בהם הלב נפתח ועולה על גדותיו מרוב אהבה והודיה להשם. הלוואי שאזכה. שנזכה.