בין חליל הצד לחזרה בתשובה: המסקנה שלא רציתי להבין

בשבוע שעבר בתי בת העשר שלפה מהארון בסלון את חליל הצד שלי. מזוודת עור צרה, בתוכה קופסה צרה עוד יותר, ובתוכה חליל צד מפורק לשלושה חלקים. ציפוי כסף אמיתי, חברת PEARL, תכשיט יפהפה.

אני לא מנגנת כבר שנים, אבל לא מסוגלת להיפרד ממנו. זה כלי נגינה שליווה אותי תשע שנים, מגיל תשע ועד גיל שמונה עשרה. כלי נגינה שהיו לי איתו יחסי אהבה-שנאה, והיום אני מבינה עד כמה קיבלתי באמצעותו הזדמנות לצמוח.

כלי נגינה שליווה אותי תשע שנים

הכול התחיל בפרויקט מוזיקה שפתחו בעיר הולדתי, לוד, כמה שנים קודם לכן. במסגרת הפרויקט עבר המנצח המיתולוגי נחמן יריב בין בתי הספר השונים בעיר, ובדק את השמיעה המוזיקלית של הילדים.

הוא הגיע גם אלינו, לבית הספר "המעפילים", ואני זוכרת את היום הזה בבירור. עמדנו כל הילדים בטור ועברנו מולו ילד-ילד. כל אחד התבקש לחזור על ניגון שהמנצח ניגן באמצעות הקשה בעיפרון על השולחן. כשעברתי את המבחן הראשוני, קיבלתי המלצה ללמוד חליל צד. לאחר כחודש הוריי שכרו עבורי חליל צד, והתחלתי להגיע לשיעורים סדירים.

במשך תשע שנים הלכתי לשיעור מדי שבוע בבית התזמורת העירונית

היום אני מבינה עד כמה אני צריכה להוקיר ולהעריך את הוריי, שאפשרו לי לעשות זאת. הם יכלו להגיד: "מה יצא לה מזה?". הם יכלו לומר: "שתלך לחוג אחר, משהו שתשתמש בו בעתיד". אבל הם בחרו לתת לי את ההזדמנות הזאת.

להגיד שהיה לי קל? ממש לא.

במשך תשע שנים הלכתי לשיעור מדי שבוע בבית התזמורת העירונית. לאחר מכן הצטרפתי להרכב הקטנים, הרכב ג'. בהמשך עליתי להרכב הצעירים, ורק בכיתה ט' עליתי להרכב א' - ההרכב שייצג את העיר לוד בארץ ובחו"ל, והופיע בקונצרטים מכובדים.

כשילדות אחרות ישבו ושיחקו או יצאו, אני התאמנתי. זאת הייתה עבודה, והיא הייתה מורכבת ולעיתים מייאשת. היו פעמים שכמעט ויתרתי, אך קיבלתי עידוד ורוח גבית מהוריי, ובחסדי השם המשכתי עד סיום לימודיי בתיכון. התגמול באותן שנים היה מתוק: טסנו לחו"ל מספר פעמים וייצגנו את העיר לוד במדינות שונות. כנערה, החוויות האלו היו עבורי יקרות ומעשירות מאוד.

למדתי עבודה בקבוצה. כשאת מנגנת בתזמורת, את חלק מקבוצה

עשרים ושש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שעליתי על הבמה בקונצרט הסיום. היום, כאמא לילדים בגילים שונים, אני מבינה עד כמה תחביבים הם מהדברים החשובים ביותר שאפשר להעניק לילד.

לצערי, לא תמיד הבנתי את זה.

בתחילת תהליך התשובה בחרתי להאמין ש"צריך לגדל ילדים בלי כל השטויות האלו". חשבתי שרק תורה, תפילה ויראת שמיים הם מה שחשוב. אבל עם ההתקדמות שלי בתהליך התשובה הבנתי עד כמה חשוב לפתח את נפשו של הילד, לא פחות מעולמו הרוחני: לתת לו כלים, שמחת לב, מרחב להתנסות, וגם עיסוק שאינו רק לימודי קודש.

בקיצור, הבנתי עד כמה חשוב מאוד לשלוח ילדים לחוגים.

זכורה לי מנחת הורים צדיקה מתקופת מגורינו בצפת, אישה יראת שמיים ובעלת משפחה ברוכה, שאמרה: "אל תגידו אין לי כסף לחוג. גם לי לא היה כסף".

ומהיכרות עם אותה אישה ידעתי שאכן כך היה. היא ובעלה גידלו משפחה ברוכה בלי הרבה אמצעים. היא סיפרה כיצד ביקשה מהשכנה שתעביר חוג כלשהו לביתה, בתמורה לשירות שהיא עצמה תעשה עבורה. היא מצאה פתרון.

אני זוכרת את עצמי יושבת מולה ומרגישה: דברי אמת ניכרים. זה אפשרי.

כשילדות אחרות ישבו ושיחקו או יצאו, אני התאמנתי (אילוסטרציה)

עם השנים הבנתי דבר נוסף: תחביב לא אמור להפוך למקצוע של הילד בחיים. תחביב אמור להעשיר את נפשו, לאפשר לו ללמוד מגוון נושאים ולקבל כישורי חיים. לא כל ילד בן שמונה צריך כבר לדעת מה יהיה כשיגדל. תנו לו ליהנות, ומתוך ההנאה ללמוד ולהתפתח. את הבחירות הגדולות בחיים הוא יעשה בהמשך, מתוך הכלים החשובים שתתנו לו עכשיו.

כמו שאתם יודעים, נגנית חליל צד בתזמורת הפילהרמונית אני לא. אפילו לא קרוב. אבל הערכים שקיבלתי מתשע שנים של נגינה בתזמורת מלווים אותי עד היום במסע החיים שלי. הנה חלק מהם:

· למדתי דיוק ועמידה בזמנים - איחור לחזרה בתזמורת מעכב את ההתקדמות של הקבוצה כולה. שלא לדבר על כך שנשאר לך עמוד התווים הכי מעפן בקופסה.

· למדתי עבודה בקבוצה. כשאת מנגנת בתזמורת, את חלק מקבוצה גדולה של שישים איש. את לומדת לשמור על קשר עין עם המנצח, להקשיב לכלי הנגינה האחרים ולהתאים את עצמך בצורה הרמונית לקצב של כולם.

· למדתי להכיר בערך היחיד. בתזמורת את חלק, וחלק חשוב. בין אם את מנגנת קול שני (כמוני) ובין אם את מנגנת קול ראשון ומובילה - את חלק. את לומדת להקשיב, לשתף פעולה, להיות קשובה לאחרים ולמלא את התפקיד שלך בתוך הקהילה הקטנה הזו.

· למדתי שהתמדה היא המפתח. כדי להמשיך לנגן בתזמורת ולעבור את המבחנים פעמיים בשנה, צריך להתאמן. כל יום, לפחות שעה ביום. ההתמדה היא העיקר, ומי שמתמיד - נשאר.

את כל זה אני כותבת עוד לפני שאני מזכירה את חשיבות המוזיקה עצמה: כלי מרפא, מרחיב לב, מפתח את המוח ומרגיע. כל כך מרגיע. זה, כנראה, החלק המובן מאליו.

אז נכון, לא ספגתי שם ערכים של יראת שמיים, פשוט כי זה לא היה המקום; וכשחזרתי בתשובה, כאמור, זרקתי את העבר שלי לפח. מבחינתי, הכול היה שגוי ולא נכון. ואז נולדו הילדים וגדלו. הכרתי את העולם החרדי יותר ויותר, ולמדתי שיש חוגים שמורים, שבהם המדריכים והמדריכות יראי שמיים, הילדים והילדות מגיעים מבתים של תורה, והתכנים מותאמים למגזר.

המוזיקה היא כלי מרפא, מרחיב לב, מפתח את המוח ומרגיע

ראיתי איך ילד שיש לו תחביב - בין אם הוא לומד אותו בחוג, ובין אם הוא מפתח אותו לבד - יוצר לעצמו עולם עשיר שמעסיק אותו. הוא לא מחפש באופן אוטומטי בהייה או בריחה למסך. יש לו עולם פנימי שמספק אותו.

הבנתי שאפשר, ורצוי, גם וגם: גם חיי תורה ומצוות וגם העשרת הנפש. כי העשרת הנפש של הילד מעניקה לו כלים שילכו איתו יד ביד כל החיים, גם בבניית עולמו הרוחני.

היום במבט לאחור, אני רואה ילדה קטנה שלמדה לא לוותר, שלמדה להתאמץ ולהיות חלק ממשהו גדול ממנה. אני מודה להשם יתברך על ההורים שנתנו לי את ההזדמנות הזאת, גם בלי לדעת לאן היא תוביל. כי לפעמים חוג, אפילו "סתם" חוג, הוא דרך לתת לילד כלים שילוו אותו הרבה אחרי שהצליל האחרון יסתיים.