מסמך מפתיע: על מי כעסה האצילה המצרית?

סנבתיסי הייתה בלחץ. העבדים מתנהגים כאילו אין להם בעל בית, כאילו לא רכשה אותם בכסף מלא. כך למשל סובחוטפה בן סנייב, שהתחייב להשלים את בניית חומת האבן סביב החווילה שלה בעיר תבאי, ברח ונעלם. סנבתיסי פנתה למשטרה, אך כלום לא התרחש לאחר מכן. יחד איתו היו עבדים רבים שלא עמדו במטלות שלהם, ברחו למקום אחר או ביצעו עברות אחרות על חוקי העבדים. את כל זה רשמה סנבתיסי ברשימה ארוכה ומפורטת, כולל מוצאו של כל עבד, תפקידו, והתלונה שלה עליו.

הסיפור הזה היה מזמן. ליתר דיוק, לפני כ-3,600 שנה.

בשנת 1890 היה הארכיאולוג האנגלי צ'ארלס אדווין וילבור במסע מחקר לאורך הנילוס. כאשר עבר בקרבת העיר תבאי, היא "נא אמון" המוזכרת בספר ישעיהו, זיהה שרידי אחוזה ישנה. היא נראתה ענקית. הצוות שלו החל לחפור ולסנן עפר, ובאזור מסוים, שנראה כשריד של חדר ארכיון, נמצאה פיסת פפירוס, קרע קטן ועליו כמה אותיות. לאחר כמה שעות כבר היו בידי הצוות 600 חתיכות כאלו. הוא אסף אותן לכליו והמשיך הלאה בדרכו.

וילבור מת ב-1896, והאוספים שלו עברו לאשתו. בהמשך מתה גם היא, והחומר עבר לבתו. ב-1935 היא החליטה לתרום את שק הקרעים למוזיאון ברוקלין. עובדי המוזיאון השאירו את רוב החתיכות בשק, והציגו לראווה כמה חתיכות גדולות יחסית, שניתן היה לזהות בהן רצף של משפטים. ב-1938 התבונן האגיפטולוג אלן גרדינר בקרעים, וקבע כי מדובר ב"רשימה של עבדים". עד 1948 נעשו כמה ניסיונות לחבר את הפאזל של קרעי פפירוס, אך ללא הצלחה (כיום עושים זאת ברגע אחד על ידי בינה מלאכותית).

בשנת 1952, יותר משישים שנה אחרי גילויו של המסמך וכ-3,500 שנה אחרי כתיבתו, הצליח האגיפטולוג ויליאם כריסטופר הייז לחבר את החלקים. הוא גילה כי המסמך המלא, שכונה כבר "פפירוס ברוקלין", היה באורך של מטר ושמונים, וברוחב של שלושים ס"מ. מסתבר שהסטנדרטים של גברת סנבתיסי האצילית היו סטנדרטים של פוסטר גדול ומכובד.

בשנת 1955 פורסם המסמך במלואו, למעט מספר חלקים חסרים. מצדו האחד מופיעים שמות של שמונים מצריים שהיו חייבים לעסוק בעבודות שונות, ומצדו השני שמותיהם של 90 עבדים, כולל פנייה אישית לשר בית הסוהר המציינת את חטאו של כל אחד מהם. מצוין גם מוצאם של העבדים, וכאן ההפתעה: 34 עבדים הם בעלי שמות מצריים, ואילו 45 הם בעלי שמות שמיים, ומצוין שהם מבני אסיה (אז כינוי לארץ כנען וסוריה). החלק המרתק הוא: כמות השפחות היא פי שניים מכמות העבדים הזכרים, בניגוד לטבעו של עולם, שלפיו מעסיקים יותר גברים בעבודות כפיים.

זה מזכיר לנו שהתאריך, לפני כ-3,600 שנה, קרוב לתקופת שעבוד אבותינו במצרים, התקופה שבה השליכו את כל הבן הילוד ליאור!

מה שיותר מרתק הוא השמות המוכרים מרשימת השמות: מתוך 45 שמות "אסייתיים", אנחנו יכולים לזהות בקלות ארבעה: מנחם, יששכר, שפרה, אשר. שמות ישראליים המוכרים לנו מן התורה, ובפרט שפרה, שהייתה המיילדת של בני ישראל.

מובן שבדברים כאלו אין באמת ודאות, אבל הזיהוי ודאי סביר, ונתמך גם על ידי האגיפטולוג דיויד רוהל. מדובר כנראה במסמך אותנטי, המתעד את עבדות בני ישראל במצרים. מה שממחיש לנו שוב, כי ככל שרצו לשעבד אותנו, להכניע אותנו וגם להשמיד אותנו, ההבטחה עמדה לאבותינו ולנו, בכל דור ודור הקב"ה מצילנו מידם, וגם ברגעים אלו ממש!